סיון רהב מאיר: מפגש ראשון עם סבא, אחרי שנה של קורונה

שלום סיון, כאן הילה מורד מצפת. בסגר הראשון בשנה שעברה, בראש חודש ניסן, ילדתי את בננו משה-יצחק. כבר שכחנו את האווירה שהייתה אז. פחד משתק באוויר. חשבתי על נשות מצרים הצדיקות שילדו בתוך משבר, ומכוחן הלכתי ללדת, בצל החשש הגדול מהקורונה. בימים שבהם הסתגרנו בבתים והתפללנו לגאולה, החלטנו לקרוא לרך הנולד משה, מושיעם של ישראל.

"הברית התקיימה ללא אנשים, לפי התקנות. רק אנחנו והמוהל. השם השני שקיבל משה הוא יצחק, כמו סבא יצחק שרצה מאוד להיות סנדק בברית, אך לא זכה. שנה שלמה אמרו לנו לא להיפגש עם סבא וסבתא. לשמור עליהם, לשמור עלינו, לשמור עליו. הכול התנהל מרחוק, בגעגוע גדול. במהלך השנה חלינו בקורונה והבראנו, והנה משה-יצחק בן שנה.

"לפני כמה ימים נסענו אליהם. משה-יצחק ראה בפעם הראשונה את סבא יצחק וסבתא שרה – ורק בכה ובכה. הוא לא מכיר אותם. התינוקות שנולדו השנה היו מסוגרים בתוך הבתים. כל דמות של אדם מבוגר זרה להם. אנחנו עובדים כעת על יצירת קשר חדש ושונה, בין תינוק בן שנה, לבין סבא וסבתא 'חדשים'. ועכשיו, ברוך השם, אפשר להסב שוב מסביב לאותו שולחן.

כמה סמלי שאותו חג שבו נפרדנו, הוא גם החג שבו אנחנו מתאחדים. כמה סמלי שזה חג שכל כולו הקשר בין הדורות – 'והגדת לבנך'. 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו'. אנחנו מרגישים שהסיפור של משה-יצחק שלנו, מצטרף כעת לסיפור הגדול הזה".

מכתב מתוך מחלקת הקורונה הנסגרת

"שלום סיון, כאן ד"ר נפתלי גרוס. אנחנו בערב חג החירות, ערב היציאה ממצרים, וככה ממש אני מרגיש בשעות האחרונות. זוהי התורנות האחרונה שלי במחלקת הקורונה ב'שערי צדק'. החולים האחרונים משתחררים. אנחנו סוגרים, מי היה מאמין. ברוך השם.

"חיינו בשנה האחרונה בכוכב לכת, רחוק מכל דמיון שלכם בחוץ. בראש ובראשונה, החולים היקרים ומשפחותיהם – שנלחמו לנשום ולחיות, פשוטו כמשמעו. אבל הקושי היה רחב הרבה יותר, מראשי המחלקות ועד אחרוני המתנדבים. לפעמים אסון רדף אסון וההצלחות לא הצליחו לחפות על תחושת האובדן והתופת. חושך מצרים. אני מתקשה לשחזר כמה פעמים אמרנו וידוי עם נפטר שמשפחתו לא יכלה להיפרד, וכיסינו אותו בטלית.

"כשהתורה מתארת את שעבוד מצרים, היא מאירה רגעים קטנים של חסד: דאגתה של מרים לעתיד העם, גבורת המיילדות, הרחמים של משה על החלש – אלה הן נקודות אור שהאירו אפילה גדולה. במבט לאחור, גם בחשיכה הגדולה שחווינו, אני מזהה הרבה רגעים כאלה: כוס תה עם חולה, מילה טובה של עידוד, משלוח מפנק מבחוץ עם מכתב תודה.

"איני יודע מדוע נגזר על הדור שלנו להילחם כך, אבל אני יודע שכתבנו יחד פרק בהיסטוריה. עוד נספר לנכדינו על התקופה הקשה הזו, וגם על היציאה המזהירה והמדהימה של ישראל מחושך לאור, ועוד בכזה תזמון. הרב קוק כותב שיציאת מצרים לא הסתיימה, שתמיד צריך להמשיך: 'יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו'. אני יוצא מהמחלקה החוצה, נושם עמוק, ואכן מרגיש – אביב הגיע".

מה עוד קרה ביום הזה?

הבחירות התקיימו בתאריך דרמטי: י' בניסן. שני מאורעות היסטוריים קרו ביום הזה, לפני אלפי שנים:

בי' בניסן, ימים ספורים לפני יציאת מצרים, בני ישראל לקחו כבש, והתחילו להתכונן לחג הפסח הראשון בהיסטוריה. פרשנינו מציינים שהכבש נחשב לאליל של עבודה זרה עבור המצרים, ולכן עצם הלקיחה שלו – הייתה בשורה גדולה של חירות וגאולה. הם העזו לצאת נגד המוסכמות המקובלות במצרים, בצעד ראשון בדרך לעצמאות.

שנים אחר כך, מסופר בספר יהושע שהיום, י' בניסן, עם ישראל דרך לראשונה בארץ ישראל. גם בחקיקת הכנסת, שקובעת שצריך לציין את "יום העלייה", מצוין כי בי' בניסן יהודים נכנסו לראשונה ביחד לארץ הזו. מאז – אנחנו ממשיכים לעלות. כל מי שגר פה הוא עולה חדש, או בן של עולה חדש, או נכד של עולה חדש וכו' וכו'. מפעל מתמשך של קיבוץ גלויות.

אז נכון, בי' בניסן ניגשנו גם להצביע בבחירות רביעיות, אבל אם מסתכלים קצת אחורה, נזכרים שהסיפור שלנו גדול ועתיק הרבה יותר. בחירות טובות.

תזכורת ליום שאחרי הבחירות

תזכורת חשובה ליום שאחרי הבחירות: בי' בניסן הלכנו להצביע. זה חשוב, אבל חשוב גם לזכור שלא רק הפתק בקלפי קובע את עתידנו. עובדה, למחרת, י"א בניסן, היה יום הולדתו של הרבי מלובביץ'. חסידי חב"ד מציינים את התאריך בכל שנה, אבל השנה נדמה לי שיש לו משמעות מיוחדת לכולנו: זה יום שמזכיר לנו שהפוליטיקה ממש לא קובעת הכל, ואפשר להשפיע לטובה ולתקן את העולם הזה באינספור דרכים אחרות.

הרבי מלובביץ' לא רץ בשום מפלגה, אבל שינה את העולם היהודי מכוחם של אמונה, אופטימיות, מנהיגות וחינוך. גם אלה רכיבים חשובים בחיינו. הוא שיקם את יהדות ארצות הברית אחרי השואה, נתן תקווה ליהודים מעבר למסך הברזל, שלח אלפי שליחים לכל רחבי העולם ולמעשה הפך כל אדם שפגש אותו – לשליח.

כבר שנתיים שאנחנו קמים כל בוקר לשמוע מה סער אומר בתגובה לבנט שמגיב ללפיד וכו' וכו'. יש לכל זה משמעות, אבל משמעות מוגבלת. יש דמויות שאפשר ללמוד מהן הרבה יותר, אם רק היינו עוסקים בהן באותה אובססיביות.

זהותה של ישראל לא תיקבע רק בזכות תוצאות הבחירות. היא תיקבע גם בזכות ההתנהגות שלנו בבית ובחוץ, בזכות הערכים שלנו, בזכות השליחות שלנו בחיינו.

יש קואליציה!

זה העיתוי הכי גרוע והעיתוי הכי טוב לערוך בו בחירות. הכי גרוע – כי אנחנו מדינה יהודית. יש אווירה מסוימת בערב פסח, והיא נהרסה השנה. רצוי גם לא לערוך בחירות בערב יום כיפור, אגב. אפשר פשוט לתאם תאריך מוקדם או מאוחר יותר. בימים האלה יש פה בדרך כלל הרגשה של חג, של ביחד, של משפחה, בפרט אחרי שנת הבדידות בקורונה. ויש גם מצוות של ממש: עם ישראל מנקה כעת את הבית, את הרכב, את הכול. לא אתפלא אם אחוז ההצבעה הנמוך קשור גם בכך. כשבדיוק גומרים להוציא מדפים מהמקרר, וכל תכולת המדפים ממלאת את הסלון – פחות נוח לנסוע לקלפי.

אבל זה גם היה, כאמור, הזמן הכי מתאים. כי אחרי כל הפילוגים והחרמות, מגיע לילה קדוש שמזכיר לנו את הקואליציה הרחבה ביותר שיש: ליל הסדר. כאן יש ממשלת אחדות של ממש, כי למעלה מ-90% מהיהודים בישראל חוגגים אותו. ליל הסדר מזכיר לנו השנה שיש לנו סיפור גדול יותר ועמוק יותר, שלא מתחיל ונגמר בבחירות הרביעיות. יש לנו מכנה משותף עצום, אוצרות תרבותיים שהם של כולנו, וייעוד משותף שהחל ביציאת מצרים ונמשך עד היום. על פי נתוני ויקיפדיה, הביטוי שהכי הרבה ישראלים חיפשו ביום שלפני הבחירות בישראל היה "קערת ליל הסדר". זוהי קואליציית "פסח על מלא". חג שמח.