כשיש לאדם יעד, מטרה, סיבה – קל לו יותר להתמודד

היא סבלה סבל גדול אחרי תאונת הדרכים שעברה, אבל עמדה בגבורה בכל הייסורים. כששאלו אותה: "איך הצלחת לשרוד את הטיפולים הכואבים?", ענתה: "מה יכולתי לעשות? יש לי בבית ילדים קטנים!".

הוא ירד מנכסיו, לא נותרה לו פרוטה בכיסו, ממש רעב ללחם, אבל נאחז בכוח בעבודתו והצליח לשמור ולקבץ פרוטה לפרוטה. כששאלו אותו: "מאיפה לקחת את הכוחות לחזור לתלם?", הוא השיב: "ראיתי את העיניים של אשתי בכל בוקר מתחננות, ואמרתי לעצמי: "אתה תצליח!".

כשיש לאדם יעד, מטרה, סיבה – קל לו יותר להתמודד.

כשאדם לא מוצא את ייעודו, את מטרתו בחיים, את הסיבה להמשך, הוא פשוט דועך.

אנשים שוקעים במחלתם הרבה פעמים משום שהם התייאשו מהחיים. שוקעים במצולות כשהעסק כושל כי אין להם כל תקווה.

הם לא מצליחים להתרומם מהמקום שבו הם נמצאים – משום שהם לא מאמינים.

היהודים המאמינים אינם יכולים לעולם להתייאש. אין אפשרות שלא ימצאו את מקומם בעולם, או שירימו ידיים בייאוש.

מדוע? כיוון שתכלית החיים פרושה לפניהם.

הם מבינים שהם לא חיים בשביל המעות שאין להם בכיס, שהם לא חיים בשביל לעשות חיים, ורק מחלתם מונעת מהם את הדבר. הם בטוחים שלא לשווא נבראו ולא לשווא ייפטרו מן העולם. לכן אינם אפופים בפחדים.

כשקיימת המטרה, אנשים לא מוצאים זמן לריב, להתווכח, להתעצבן, להתייפח.

כשהיעד מול העיניים, אנשים לא מוצאים את הכוח להתייאש, להרפות, לעזוב, לעצום עיניים ולמות...

כשקיימת מטרה, העיניים נשואות אליה.

בין כותלי בית המדרש תמצאו אנשים שיצאו מזמן לפנסיה, בני שבעים, שמונים ותשעים, שפוסעים לבית תלמודם וספרם תחת בית שחיים.

הם לא נעצרים, הם עושים זאת מדי בוקר במרץ נעורים, גם אם הם כבר קשישים וממש מוגבלים.

למה?

כי הם סימנו מטרה, ועכשיו הם בדרך אליה.

אמר לי אדם, קשיש, ערירי, חסר כל, חולה מאוד, ניצול שואה: "בכל בוקר אני חושב שאני מת, אבל פתאום אני מגלה שאני חי, ומה שמפליא אותי, שאני מתפלא על כך בכל בוקר מחדש.

"וכדי לחזות בפלא הזה, בפלא החיים, בפלאי הבורא, אני קם בכל בוקר כשתפילה בפי: מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי".