הסוף המזעזע: איש העסקים לא הסכים לעזור לפצוע בתאונת פגע וברח

הנה סיפור מהחיים, שהתפרסם באחד המגזינים בארה"ב: ג'ק, איש עסקים מן השורה הראשונה, יוצא בבוקרו של יום לפגישה חשובה מאד. מדובר בפגישת עסקים מן הסוג שאנשים מסוגו חולמים עליהם - פגישה עם אילי הון זרים, המעוניינים להשקיע כסף בפרוייקטים גדולים, הם מחפשים רק את האיש המתאים שיעזור להם לעבור את הליכי הביורוקרטיה המסובכים, שאינם נהירים להם דיים. 

הם צריכים איש עסקים, שיהיה יד ימינם בכל מה שקשור לפרוייקט העתידי, ובעצם הוא אמור להיות המנהל הבלעדי של הפרוייקט, מה שמבטיח לו זינוק בהכרת מעמדו כאיש עסקים מהליגה העליונה, וגם תזרים מזומנים אדיר, שיאפשר לו לעמוד בעמדת מפתח בחוגים המתאימים, כך שבעזרת הפרוייקט יוכל לקדם גם את עסקיו הפרטיים לזינוק אדיר. 

הפגישה נקבעה כבר חודשיים מראש לשעה 9:00 בדיוק באחד המלונות המפוארים שבאזור. ג'ק לא התכוון לפספס את ההזדמנות, הוא ידע היטב שאיחור, ולו הקל ביותר, עלול להעיב על כל העסקה. איחור עלול להתפרש כזלזול, כחוסר אחריות, כאי סדר – ולא זה מה שחסר לו עכשיו. הוא יצא מביתו כבר בשבע ושלושים, מקווה בכך לעקוף את פקקי הבוקר ולהגיע בנחת, כך שיוכל להספיק לאכול משהו באחת המסעדות הסמוכות למלון, ולהגיע בדיוק בזמן. 

לרוע מזלו, דווקא הבוקר שום דבר לא הלך כמתוכנן: תחילה היה זה הרכב שלא התניע, כשכבר יצא מהחניה עם הרכב של אשתו, גילה שרכב אחר חסם אותו, מה שגזל מזמנו דקות יקרות. את ארוחת הבוקר כבר פספסתי, אמר בלבו, לפחות אגיע בזמן. אבל הפקקים שהשתרכו ברחובות גרמו לו ייאוש, השעון התקדם בצעדי ענק, והוא משתרך בעקבות תנועת הרכבים בצעדי צב. הוא נזכר שיש דרך חלופית, היא אמנם ארוכה יותר, אך במצב הפקק הנוכחי היא עתידה להיות קצרה יותר. 

הוא פנה בחדות באחת הסמטאות, נסע מטרים ספורים – והנה הוא רואה אדם מנופף בידיו בפאניקה, מסמן לו לעצור, והוא עוצר. 

"יש לנו כאן בחור פצוע, רכב פגע בו וברח, מוכרחים להביא אותו לבית החולים במהירות האפשרית!". 

הדילמה הייתה קשה, יש לו עדיין סיכוי להגיע בזמן. אם יגיש עזרה לפצוע, הוא עלול להפסיד. עתידו הכלכלי מונח על כף המאזניים. "אני מצטער, אדוני, אני ממהר מאד!" (מה כבר אפשר לדרוש מגוי?!). 

"אבל הבחור מדמם, הוא חסר הכרה, הוא חייב להגיע לבית חולים במהירות האפשרית, לאמבולנס יקח חצי שעה להגיע לכאן בפקקים הללו!". 

"אני מצטער, אדוני, אני ממהר מאוד מאוד מאוד!". 

הוא הגיע לפגישה בזמן. 

ולפתע מכשיר האיתורית זמזם. הוא ביקש את סליחת הנוכחים המכובדים, הציץ רגע - והחויר. "בוא הביתה דחוף!", אמרה ההודעה, "קרה משהו נורא!". 

ברכיו פקו. הוא הרים את הכוס שלפניו, לגם מעט מים, מלמל מלות התנצלות חפוזות ויצא לדרך, שהייתה הפעם נטולת פקקים. כעבור כמחצית השעה הוא כבר היה בבית. בבית בישרה לו אשתו בעיניים אדומות כי בנם היחיד נהרג בתאונת פגע וברח בדרך לבית הספר. היא הוסיפה בנשימה אחת את מה שסיפרו עדי ראייה, כי נהג שעבר שם לא רצה לסייע בהעברתו לבית החולים, ואפשר היה להציל אותו, בכתה האם. עד שהגיע האמבולנס, הוא מת... 

ג'ק נפל תחתיו מתעלף... הוא ידע מי היה הנהג שלא רצה לעזור... 

המשפט שהפך למין קלישאה: "מה שאדם עושה - לעצמו הוא עושה", אצלנו הוא כלי עזר לקיים את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ!" (ניצוצות). 

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" של הרב צבי נקר. לרכישת הספר, לחצו כאן.