ברית כרותה לשפתיים: קיללה את הבחורה שעלתה לאוטובוס במקומה, ואז נשמע הפיצוץ

אני כותבת את הסיפור בהתרגשות רבה, והוא נכתב לאחר שבוע וחצי של מתח נורא. 

אני בחורה בת 20, בעיצומה של עונת השידוכים. לאחרונה היו לי התלבטויות רבות, וכמה הצעות נתקעו. החלטתי ללכת לכותל המערבי להתפלל ולשפוך את לבי. 

התפללתי בכוונה רבה, ולאחר מכן הלכתי לכיוון התחנה של קו 2. היו שם אנשים רבים מאוד. ככל שהתקרבתי לתחנה, הבנתי שאיאלץ לחכות זמן רב. 

המתנתי בסבלנות. אוטובוס עבר והתמלא, ועוד אחד ועוד אחד, ואני לא נדחפתי, אך השתדלתי לשמור על תורי. 

ואז הגיע אוטובוס נוסף, וחשבתי שאוכל לעלות עליו. האוטובוס היה עמוס, ובכל זאת הוא התמלא והתמלא, ואני שאלתי את עצמי: אצליח לעלות, או לא? 

ברגע האחרון, כשהצלחתי להניח את רגלי על המדרגה, הגיעה בחורה אחרת ונדחפה מהצד. 

"סליחה", אמרתי לה "אם לא אכפת לך, אנשים מחכים כאן כבר הרבה זמן!". 

היא ענתה לי: "גם אני מחכה כבר חצי שעה!". 

"מעניין שלא ראיתי אותך", אמרתי. 

היא לא ענתה, והמשיכה לאחוז במוט האוטובוס. באותו רגע התעורר בי רצון עז לדחוף אותה ולעלות בעצמי, אך מצד שני חשבתי לעצמי, כי לא אשליך את החינוך שלי בגלל כעס של רגע. המשכתי לשמור על תווי פנים לא כועסים, אם כי עדיין ניסיתי לשמור את מקומי במדרגות. 

היא הצליחה להיכנס לפני, ומייד פנתה לאחור וסימנה לי שאכנס גם אני. ניסיתי, אך הנהג הודיע שהוא סוגר את הדלת. היא ביקשה: "רגע, יש כאן מישהי!", אך הוא התחיל לסגור את הדלת. נרתעתי לאחור, והבחורה אותתה לי בידיה: "מצטערת". זה הכעיס אותי עוד יותר. שיגרתי אליה מבט זועם וסיננתי כמה מילים שלא התאים לי להשמיע, ולולי הכעס הרב לא הייתי אומרת אותן לעולם. הכעס העביר אותי על דעתי, ואני לחשתי: "הלוואי שלא תגיעי...". 

מרוב תסכול עליתי על מכונית של "חאפר" שעבר שם. נסענו במסלול הרגיל, ואז, קרוב למלון נובוטל, שמענו את הפיצוץ. הוא היה קרוב מאוד. 

הנהג אמר: "זה פיגוע!". 

תוך חצי דקה התחלנו לשמוע ולראות אמבולנסים רבים. נוצר פקק תנועה גדול, והנהג הוריד אותנו. רצנו לכיוון מקום הפיגוע, אך אי אפשר היה להתקרב, משום שכוחות הביטחון סגרו את כל האזור, אבל מהמקום שבו עמדתי, יכולתי לראות את האוטובוס שבו הייתי אמורה לנסוע בו – האוטובוס שכבר כמעט הייתי בתוכו, ונהגו סגר את הדלת. הייתי אחוזת הלם, הבנתי שניצלתי ממוות. 

הדבר הבא שעלה במחשבתי הוא הבחורה ההיא. מה קרה לה? שמעתי את הזעקות ואת הרעש העצום, וידעתי שייתכן שהבחורה הזו מוטלת שם... ואז נזכרתי במילים האיומות שהוצאתי מפי... 

החלטתי לשוב הביתה. הייתי המומה ומבולבלת. לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד על הבחורה הזו. הוריי היו נפחדים. הם חיבקו אותי כאילו חזרתי מעולם האמת ואמרו בהתרגשות: "הרי גם את היית צריכה לנסוע בקו 2!". 

התעדכנתי בחדשות כוססת ציפורניים. העליתי בדמיוני את הבחורה הזו. שנאתי את עצמי על הכעס עליה, וגם נזכרתי שהיא בסך הכול ניסתה לעזור לי להיכנס לאוטובוס. זכרתי את יחסי הציני כלפיה, ובעיקר - את הקללה ההיא, והרגשתי שאני אשמה בכל מה שקרה. אדם אומר דברים - ואינו חושב מה יקרה בעוד רגע. לפעמים הדיבורים הללו הופכים למשמעותיים. 

למחרת מיהרתי לקרוא את הכתוב בעיתונים. היו נערות אחדות שנהרגו, אך לא הופיעו תמונות ושמות. 

בימים הבאים החלו להתפרסם שמות הנערות שהיו באוטובוס ונהרגו, אך לא היו תמונות בשום מקום, ואני התחלתי לברר בבני ברק איך נראו הבחורות, ומה ששמעתי לא סיפק אותי. ייתכן שזו היא, וייתכן שלא. 

לא אמרתי מילה לאיש. בתוכי הייתה תחושה נוראה. פחדתי לספר מה שקרה. לא רציתי שבמשך כל חיי יהיה מישהו שיאשים אותי, אפילו בלבו ובלי מילים, שאני אשמה במות אותה נערה, שבעיני דמיוני כבר התאימה להספדים שנאמרו. 

הורי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, וכמובן קישרו זאת לפיגוע. הם חשבו שאולי נתקפתי בהלם והציעו לי לפנות לעזרה. 

לא ישנתי בלילות, הייתי מדמיינת את פניה העדינות כשסימנה לי להיכנס, ואחר כך - כשפנתה לנהג ושלחה לעברי מבט מתנצל, וזכרתי שבתמורה קיבלה מבט זועם וסינון של "הלוואי ש...". 

האם היא קראה את המילים משפתי? האם הבחינה בכעס האיום? דמיינתי אותה מסתכלת עלי מלמעלה ואומרת: "הכול בגללך!". הדבר ישב על לבי כמו אבן במשקל טון. מעולם לא חשבתי מחשבות כה רבות בעקבות מילים ספורות שאמרתי. 

שבוע חלף. יום שלישי הגיע. החלטתי לנסוע לכותל, להתפלל ולבקש מחילה מאותה נערה שקיללתי. ניגשתי עד אבני הכותל ובכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. ביקשתי מחילה מהנערה ומבורא העולם, כי אולי בגלל הקללה שלי קרה הכול. 

הקול ההגיוני שבי אמר לי, שאם נגזר משהו – המילים שלי אינן משנות. מצד שני למדתי פעם, שיש עת רצון, שבה כל הברכות והקללות מתקיימות, ואולי בדיוק באותו רגע הייתה עת רצון, ואילו הייתי מברכת – היה הכול נמנע... 

קשה לי לתאר את המשקל שרבץ על לבי. את הכול פרקתי מול אבני הכותל. 

לאחר מכן פסעתי שוב אל התחנה. כל צעד הזכיר לי את הפצעים הטריים מהשבוע הקודם. עמדתי בשקט בתחנה. הבטחתי לעצמי שלא להידחף, וודאי שלא להגיע לעימות. התקרבתי אל האוטובוס, העפתי מבט לאחור, ולפתע ראיתי אותה... 

היא עמדה בצד התחנה ואמרה בכוונה את מילות התהילים. 

עזבתי את התור לאוטובוס ורצתי אליה, אחזתי בה ושאלתי: "את זוכרת אותי?". 

מבטה היה מופתע לחלוטין. 

"אני לא מאמינה", היא אמרה, "את בריאה ושלמה?". 

"את שואלת עלי?", תמהתי, "אני שאלתי אותה השאלה עליך!". 

"אני לא מאמינה!", היא מלמלה שוב, "פחדתי שקרה לך משהו. במשך כל השבוע הייתי בפחדים, שאולי את אחת מ... אל תשאלי איזה שבוע עבר עלי...". היא נראתה שמחה כל כך. בעצם, ממש כמו שנראיתי אני. 

שאלתי אותה: "למה פחדת שקרה לי משהו? הרי את עלית לאוטובוס וראית במו עיניך שנשארתי בחוץ?". 

"רגע", היא נעצה בי עיניים תוהות, "האוטובוס שנסעתי בו הוא האוטובוס שנפגע?". 

לא הבנתי את השאלה שלה. "נסי להיזכר", אמרתי בציניות, "אם האוטובוס שנסעת בו התפוצץ או לא. יכול להיות שהוא התפוצץ ופשוט שכחת את זה. זה יכול לקרות לכל אחד... אבל אני, שנסעתי אחרי האוטובוס ב'חאפר' – ראיתי שכן, אז אני מזכירה לך...". 

היא אמרה: "טוב, נוצרה כאן אי-הבנה. עלי להסביר. אני ירדתי מהאוטובוס אחרי תחנה אחת, משום ששכחתי את ספר התהילים שלי בכותל. חזרתי ברגל, ולאחר מכן, כחשזרתי עם אחד האוטובוסים הבאים, שמעתי שהיה פיגוע בקו 2, ומייד חשבתי עליך. חשבתי שמפני שהקדמתי אותך, נאלצת לעלות לאוטובוס הבא, ולפי החישוב שלי, הוא זה שהתפוצץ!". 

"כבר שבוע שלם אני לא ישנה ולא אוכלת בגלל הסיפור הזה. היום, בתום שבעה ימים, הגעתי לכותל כדי להתפלל...", היא עצרה מדיבורה משום שעמדה לומר משהו לא נעים: "המ... לעילוי נשמתך...". 

"אם כן, ניצלת בנס בזכות ספר התהילים ששכחת, ואפילו לא ידעת זאת", אמרתי. 

לפתע נקלטו במוחה הדברים. "אני לא מאמינה! ניצלתי! פשוט כך! אני לא מאמינה!", חזרה ואמרה. 

סיפרתי לה איך עבר עלי השבוע האחרון, ואיך האשמתי את עצמי בכל מה שקרה בגלל דיבור מיותר. 

ישבנו ושוחחנו כשעתיים, ובסיום השיחה החלטנו שאנחנו חייבות לפרסם את הסיפור הזה, שלדעתנו יש בו מסר חשוב עד מאוד: אנחנו חיים את החיים, ואיננו מבינים שלכל אמירה או מעשה יש משמעות הרת גורל. הבחורה הזו עלתה לפניי לאוטובוס הדמים והצילה אותי מהפיצוץ, משום שלי, בניגוד אליה, לא אבד שום ספר תהילים. היא כעסה על עצמה ועל הזיכרון הלקוי שלה, שבגללו נאלצה לכתת רגליה בחזרה לכותל, ולא חשבה שאבדן ספר התהילים הציל אותה ממוות. 

הקב"ה מסובב את העולם, ואנו אפילו לא מעלים על דעתנו איך פועלים הדברים. 

הדבר העיקרי שצריך ללמוד מן המעשה הזה הוא חשיבותו של הדיבור. "ברית כרותה לשפתיים". כמה פעמים אנחנו משמיעים "ברכות" ו"איחולים" בלי להרהר אודות משמעותם, ואיננו חושבים מה יקרה אם חלילה הם יתגשמו (הסופר חיים ולדר). 

 
מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" של הרב צבי נקר. לרכישת הספר, לחצו כאן.