לכל ילד יש סיפור: גמ"ח לשולחנות וספסלים

"קול ששון וקול שמחה", שר אפרים בקול שמח, כשהוא מתהלך בבית לאורכו ולרוחבו.

"קול חתן וקול כלה", הצטרף עזרי לשמחה.

"אני ממש לא מאמין", התלהב אפרים, "כמה נחמד שיש בבניין כלה...".

עזרי ואפרים התרגשו מאד. הכלה היא שרה, הבת של בלום. שרה, שלפני כמה שנים עוד הייתה הבייבי-סיטר שלהם. עכשיו הם גדולים, ואינם זקוקים לשמרטף.

"צריך לקנות מתנה", אמר פתאום אפרים.

"נכון, משפחת בלום, משפחתה של שרה, ודאי תקבל אין-סוף מתנות", השיב עזרי. "אני זוכר שבת דודה שלנו, שולי, התארסה, וחדר שלם באולם היה מלא במתנות".

"אבל הפעם גם אנחנו נצטרך לקנות מתנה", אמר אפרים.

"משפחת בלום ומשפחתנו הן כמו משפחה אחת. אפילו אמא אומרת כך לא פעם, ובל נשכח ששרה הייתה השמרטפית שלנו...".

"מה אנחנו כבר יכולים לקנות?", שאל עזרי, "כמה כסף כבר יש לנו?".

"לא משנה, לא משנה", פסק אפרים. "אמא תמיד אומרת שמתנות אינן נמדדות בכסף...".

ושוב פרצו בשירה סוחפת: "כיצד מרקדין לפני הכלה...".

עוד השניים מרקדים ומפזזים, נשמעה דפיקה על הדלת. עזרי מהר לפתוח. בפתח עמד הרב בלום מהדירה שממול.

פניו של עזרי התמלאו סומק. הוא הושיט ידו לרב בלום, וברך אותו במזל-טוב.

"תודה לכם, ילדים", השיב הרב בלום, "שמעתי שאתם פה כבר חוגגים. אנחנו נחגוג את מסיבת האירוסין הלילה. רציתי להודיע להורים. מלבד זאת", הוסיף הרב בלום, "רציתי לבקש מכם טובה גדולה...".

אפרים ועזרי התקרבו ונעצו עיניהם בסקרנות ברב בלום: טובה? מה יכול הרב בלום לבקש מהם?

"רציתי לבקש אם תוכלו להשיג לנו שלחנות וספסלים למסיבת האירוסין, שתערך בעזרת השם בביתנו".

"מנין?", שאל עזרי. "יש לנו רק ספסל אחד, והוא די קצר", אמר אפרים.

"הירגעו, הירגעו", חייך הרב בלום "כבר דיברתי עם מר שטרן, אשר בביתו מתנהל גמ"ח ספסלים ושולחנות לשמחות. רציתי רק לבקש מכם לבוא ולעזור לבני, יעקב, להעביר את הכל לביתנו".

"בסדר גמור", אמר עזרי.

"אל תדאג", הניף אפרים את ידו בהתלהבות, "אנחנו חזקים, יש לנו כוח לסחוב אפילו מאה ספסלים!".

"לא, לא", צחק הרב בלום, "נסתפק בחמישה בלבד, ושני שולחנות יספיקו אף הם...".

לאחר שביקשו רשות מההורים, יצאו עזרי ואפרים יחד עם יעקב בן השכנים לעבר בית משפחת שטרן, שהיה לא רחוק מביתם.

"אתם שייכים למשפחת בלום?", שאל מר שטרן.

"כן, אני הבן", השיב יעקב, "ואלו השכנים מהבניין".

"יפה, יפה", צבט הרב שטרן בלחיו של יעקב. "כולכם נרתמתם לעזרה? ובכן, בואו אתי".

השלשה ירדו עם הרב שטרן אל המחסן במרתף הבניין. לפניהם נצבו בערמות הרבה כיסאות, ספסלים ושולחנות מתקפלים.

"הרב בלום בקש חמישה ספסלים", אמר הרב שטרן. "הנה, יש לכם פה. תצטרכו לסחוב ספסל ספסל, זו תהיה משימה קשה...".

" לא נורא, אנחנו חזקים", החל אפרים לספר בגאון. הוא הפסיק מדיבורו מיד כשצבט אותו עזרי קלות בזרועו.

הספסלים לא היו קלים ביותר, אבל הילדים היו בעלי מרץ וכוח רצון.

"קדימה, קדימה!", קרא עזרי והרים ספסל מצידו הקדמי. אפרים הרים בקצהו האחורי, ויעקב השחיל את עצמו באמצע. כך נשאו בשלושה ספסל אחר ספסל. הם היו עייפים מהמשא הכבד, אבל לא הפסקו ממלאכתם.

כשהגיעו עם השולחן האחרון לבית בלום, כבר היו רטובים מזעה, על אף שהיום היה קר מאד.

"אתם ממש נהדרים", צין הרב בלום בסיפוק, "זו הייתה מתנה נפלאה בעבורנו".

עזרי ואפרים הביטו זה בזה, מחייכים. הם ניערו ידיהם מהאבק שדבק בהם, ומיהרו הביתה להתרחץ ולהחליף בגדים.

לאחר הרחצה, כשישבו במטבח החמים ואכלו את ארוחת הערב, אמר פתאום עזרי: "הי, אפרים, זוכר שהיינו קודם באמצע תוכנית?".

"איזו תכנית?", שאל אפרים בתמימות.

"אני מתכוון לתוכנית של המתנה למשפחת בלום", הבהיר עזרי.

"אה, נכון", נזכר אפרים, "הלא רצינו להחליט איזו מתנה לקנות".

"והחלטנו שבכלל אין לנו די כסף", נזכר עזרי.

"אז לא נוכל לקנות כלום?", נבהלו השנים.

הם ישבו עצובים ולא הצליחו ליהנות מהארוחה, ואז פתאום אמרה אמם: "רגע, ילדים, הרשו לי להתערב בשיחתכם. מי קבע שמתנה היא דווקא חפץ שקונים? מתנה יכולה להיות גם מעשה שעושים, מעשה טוב, כמובן. ובאזני שמעתי כיצד הודה לכם הרב בלום ואמר, שמה שעשיתם זו מתנה גדולה בעבורו".

"הוא באמת אמר זאת", נזכר עזרי.

"הוא התכון ברצינות", שמח אפרים.

"אז כבר נתנו להם מתנה לאירוסין", הבינו השנים.

עכשיו, כשהיו רגועים, הייתה ארוחת הערב טעימה וערבה לחכם. הם סיימו לאכול והתארגנו לשינה.

בשעה מאוחרת בלילה, כשחיוך של חלום כבר היה נסוך על פניהם, נשמעה מדירת השכנים שירה שמחה וצוהלת: "קול ששון וקול שמחה – קול חתן וקול כלה", וסעודה של מצווה התקימה על גבי ספסלים ושולחנות שהביאו הילדים מגמ"ח הספסלים של משפחת שטרן.

לרכישת ספרי מנוחה פוקס, לחצו כאן.