פרשת שמיני לאור המהר"ל: מה הקשר בין שם טוב לבין שמן?

בעיצומה של חנוכת המשכן נאמר (ויקרא י', א'-ב'): "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".  

ביחס למקרה טראגי זה מביא המדרש (קהלת רבה ז', א') את הפסוק שנאמר בספר קהלת (ז', א') "טוב שם משמן טוב" ומציין כי "מצינו בעלי שמן טוב (שמן המשחה שנמשחו בו הכהנים) שנכנסו למקום חיים (למשכן) ויצאו והם שרופים והם נדב ואביהוא, וכנגדם מצינו בעלי שם טוב שנכנסו למקום מתים ויצאו חיים והם חנניה מישאל ועזריה שנכנסו לכבשן האש ויצאו חיים".  

ההשוואה והשוני בין שם טוב לשמן טוב 

המדרש ממשיך ומבדיל בין שם טוב לשמן טוב: "שמן טוב יורד ושם טוב עולה, שמן טוב לשעתו ושם טוב לעולם ועד, שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה, שמן טוב נרכש בדמים ושם טוב בחינם, שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים ובמתים". משמע כי יש דמיון והשקה בין שם טוב לשמן טוב וצריך להבחין ולהבדיל ביניהם בנקודות השוני למיניהם.  

מקשה המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", נתיב שם טוב, פרק א' "מה ענין שם לשמן טוב? לכאורה אין להם שייכות זה לזה כלל". השאלה מתעצמת ביחס לדימוי של המדרש בין נדב ואביהוא לבין חנניה מישאל ועזריה. מה הדמיון בין המקרים, ומדוע למקרה האחד קוראים שמן טוב ולמשנהו קוראים שם טוב?  

שם משקף את המהות העצמית של האדם 

המהר"ל מבאר כי המונח "שם טוב" משקף את מהות האדם ואת הגדרתו העצמית. שֵם ניתן לאדם ע"י הוריו, חבריו ומעשיו והוא מבטא את "המעלה של האדם עצמו כי השם מורה על עצמו של דבר".  

השם הטוב מבטא את האדם עצמו והוא בלתי נפרד מן האדם. אם תשנה את השם תשנה את האדם. כך פוסק הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ד' כי בעל תשובה "מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים". רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (פרשת חיי שרה אות ב') הביא מדברי האר"י כי שמו של אדם הוא שורש החיות שלו ולכן כשקוראים לאיש בשמו הוא ניעור משנתו. כך מצינו בזוהר (חלק א' קל"א, א') כי בתחיית המתים יקרא הקב"ה לכל אדם בשמו וע"י כך יקיצו ישני עפר, כי השם הוא מקור החיות של האדם.  

שמן טוב - הישגים חיצוניים לאדם 

לעומת זאת, יש לאדם הישגים ומעלות נרכשות שאינם צרובים בליבת האישיות שלו ואינם מגדירים את מהותו העצמית, אלא הם חיצוניים לו. על כן, האדם עלול לאבד אותם. כך למשל עושר, גבורה, ואפילו תורה, שהרי מצינו כי "דברי תורה, קשה לקנותם ככלי זהב וכלי פז, ונוח לאבדם ככלי זכוכית" (חגיגה ט"ו עמ' א') ומצינו למשל את התנא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. בדומה לכך, מלוכה היא דבר שניתן לאבד. שלמה זעק "אני שלמה" כשחדל להיות מלך. כמו כן, כהונה. שמן המשחה שבו נמשח כהן, מקנה מעלה אבל הוא חיצוני ומצוי מעל לראשו. ניתן לאבד כהונה למשל כאשר אדם נולד לכהן שנשא גרושה - הוא מאבד את הכהונה ונעשה חלל. המונח "שמן טוב" מתאר אפוא מעלה חיצונית של האדם שאינה משנה את מהותו הפנימית.  

שמן טוב – גשמי, שם טוב - רוחני ונצחי 

המהר"ל מוסיף ומבאר כי ספר קהלת הגדיר במונח "שם טוב" כל מעלה שיש לאדם מצד עצמו, כי "השם מורה על המהות שהיא מופשטת מן הגשמי". לעומת זאת, במונח "שמן טוב" הגדיר קהלת "מעלה שמקבל אדם מבחוץ ואינה דבר עצמי, שכן היא דומה לשמן שמושחים בו כלי והיא דבר חיצוני לכלי". מכאן שורת ההבדלים הנמנים בדברי המדרש בין שם טוב לשמן טוב. כך למשל:  

• שמן טוב כדבר גשמי ניתן לקנות באמצעי גשמי - כסף. אבל, השם הטוב אינו נקנה בדמים.  

• דבר רוחני ומופשט אינו מוגבל במגבלות פיסיות של זמן ומקום. שמן טוב מוגבל בהתפשטותו ממקום למקום ואילו שם טוב, כדבר רוחני אינו מוגבל במרחב ונישא מסוף העולם ועד סופו.  

• השמן הטוב כלה עם הזמן ועם מות האדם בטלות ומתפוגגות מעלותיו הנרכשות. לעומת זאת, השם הטוב הוא עניין רוחני ומופשט וממילא נצחי ואלמותי.  

ממילא ברור כי שם טוב עולה על שמן טוב, שהרי הוא משקף את המהות הבלתי נפרדת של הדבר שהוא רוחני, מופשט ונצחי. 

שלושה כתרים חיצוניים וכתר שם טוב - פנימי 

הכהונה היא שם תואר ולא שם עצם. היא תכונה חיצונית וממילא נכללת במונח "שמן טוב" ולא במונח "שם טוב". המהר"ל עומד על מהות הדברים בהתייחסו למשנה במסכת אבות (פרק ד' משנה י"ג): "אמר רבי שמעון שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם". ביחס למשנה זו שואל המהר"ל בספרו "דרך חיים" כמה שאלות בסיסיות:  

מדוע נאמר כי יש שלושה כתרים ולא נאמר כי יש ארבעה כתרים?  

כיצד ייתכן כי דווקא הכתר העיקרי והעליון אינו נמנה בין הכתרים המעטרים את האדם?  

בגמרא במסכת יומא (דף ע"ב, עמ' א') אמרו כי "במקדש היה כלי כנגד כל אחד מן הכתרים. על הארון היה זר שהוא כתר וזאת כסימן לכתר תורה. על השולחן היה זר, שהוא סימן לכתר מלכות. על המזבח היה זר, כסימן לכתר כהונה. מדוע לא היה כלי בבית המקדש כסימן לכתר שם טוב שהוא הנעלה מכל הכתרים?" 

תשובתו של המהר"ל היא, כי כתר מסמל תכונה חיצונית שהיא תוספת "קומה" מעבר לדרגת האדם. בעוד שלבוש מותאם וחופף למידות האדם, הרי שבכתר שני חלקים: בתחתיתו הוא מולבש על ראש האדם - אך בחלקו העליון הוא מתנשא מעליו. הכתר מבטא על כן תכונות שמרוממות את האדם ומצויות ממעל לו וממילא מחוצה לו.  

שם טוב אינו תכונה סביבתית אלא תכונה פנימית 

המהר"ל מוסיף נופך של עומק בספרו "חידושי אגדות" על מסכת סנהדרין דף ק' עמ' א'.  

בסוגיה זו מצינו מאמר חז"ל כי "עתיד הקב"ה לתת לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר (משלי ח', כ"א): "להנחיל אוהבי יש"  ("יש" עולה בגימטריא למניין שלוש מאות ועשר). מה פשר הדברים? מבאר המהר"ל כי המונח "יש" הוא בגימטריא מחצית מ"כתר" (כתר = 620 ואילו "יש" = 310). זאת מכיוון שבכל כתר יש שני חלקים, האחד יושב על ראשו של אדם ומתמזג עמו כמו לבוש. החלק השני חורג מראשו ונעלה עליו.  

המציאות הרגילה, ה"יש", מבטא את הקיים, את מה שמחובר למציאות. השכר שהצדיק מקבל תואם למה שמבטא את אישיותו.  

מה שמעבר לכך, הוא דרגה עילאית שאדם משיג אך אין היא מבטאת את עצמיותו, ועל כן אין היא נמנית בבוא היום לתת לאדם שכר לפי מהותו.   

כך הם שלושת כתריו של האדם: כתר כהונה, כתר מלכות ואף כתר תורה. האדם מסוגל להגיע לרוממות מסוימת שהיא דרגה עליונה, אך זהו רכש, כמו עושר וגבורה, שאינם מזוהים עם האדם עצמו ואפשר לאבד אותם. לעומת זאת, שמו של האדם אינו כתר כשאר הכתרים, אלא הוא מולבש כולו על האדם ומתאחד עמו. כתר שם טוב אינו נמצא מעל האדם אלא בתוכו פנימה. משום כך, לא נמנה כתר שם טוב בכריכה אחת עם שלוש הכתרים של כהונה, מלכות ותורה. על כן, גם לא היה במקדש כלי כנגד שם טוב שיש זר זהב סביבו. שם טוב אינו תכונה סביבתית אלא תכונה פנימית.  

מעלה חיצונית לא מגינה בשעת זעזוע פנימי

נדב ואביהוא הגיעו לדרגת רוחנית שהיא זרה לשיעור קומתם וחורגת מטבעם. התוצאה הייתה כי הם נשרפו. המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" מבאר, כי מעלה שאינה משקפת את עצמותו של אדם אינה מגנה עליו בשעת זעזוע פנימי. "מעלה שהיא תואר ואינה עצם אינה יכולה להגן כאשר יבא איבוד על עצמו". טעמו של דבר הוא, כי מגן חיצוני - מגן מפני דברים חיצוניים המושלכים כחץ על האדם. אבל, אם יש זעזוע פנימי שהוא סיבה המביאה לאובדן האדם, הרי שאין הכתר החיצוני מגן מפניה ואדרבה עם אובדן האדם אובד גם שם התואר שהורכב ככתר חיצוני על ראשו.  

ההבחנה בין בני אהרן לבין חנניה מישאל ועזריה 

לנוכח האמור מובן כי בני אהרן שנשאו בדרגה חיצונית של "כתר כהונה" "שהיא תואר בלבד, נכנסו חיים ויצאו שרופים, מכיוון שלא היה בכח הכהונה להגן עליהם". הכהונה היא "שמן טוב" כלומר דבר חיצוני וממילא לא היה בה כדי להגן עליהם בשעת משבר וזעזוע פנימי. "לא היה מגן הכהונה שהיא רק שם תואר כאשר הגיע דבר היזק לעצמם".  

שונה הדבר ביחס לחנניה מישאל ועזריה שתכונתם הפנימית הייתה נעלה. מעלה פנימית מגינה על האדם גם בשעת מבחן וזעזוע פנימיים. על כן "בעלי שם טוב נכנסו מתים ויצאו חיים, בעבור כי בעל שם טוב יש לו מעלה עצמית. ומכיוון שזו מעלה עצמית - היה מגן על עצמם".  

נמצאנו למדים כי יש כתרים חיצוניים שמעטרים בהם את האדם, ויש בהם כדי להעניק לו כבוד המגן עליו מפני התקפות חיצוניות. אבל, אין בהם כדי לסייע במאומה בשעת משבר וזעזוע פנימי הפוקד את האדם. לעומת זאת, יש שיעור קומה פנימה של האדם, שהוא כתר שם טוב שלו. זו תכונה הנותרת באדם בכל עת, יש בה מן הנצח והיא מגנה על האדם גם כאשר זורקים אותו לכבשן האש של משברי אישיות. 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט