נתניהו: "הסכם שיסלול את דרכה של איראן לנשק גרעיני – לא יחייב אותנו"

אירועי יום הזיכרון לשואה לשנת תשפ"א נפתחו הערב (רביעי) בעצרת הממלכתית השנתית ביד ושם שבירושלים. בנאומו בעצרת, התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו לשיחות על הסכם הגרעין שחודשו אתמול בוינה בין איראן והמעצמות, ושיגר מסר תקיף לממשל ביידן: "הסכם הגרעין עם איראן, שאיפשר לה בהכשר בינלאומי להתקדם לפיתוח ארסנל של פצצות אטום – הסכם זה שוב עולה על השולחן. אלא שההיסטוריה לימדה אותנו שהסכמים כאלה, עם משטרים קיצוניים כאלה, שווים כקליפת השום".

"גם לידידינו הטובים ביותר אני אומר: שלא תהיה שום טעות. הסכם עם איראן שיסלול את דרכה לנשק גרעיני – נשק שמאיים עלינו בהשמדה – הסכם כזה לא יחייב אותנו כהוא זה", הצהיר ראש הממשלה. "יש רק דבר אחד שיחייב אותנו: למנוע ממי שחותר להשמידנו לבצע את זממו. בזמן השואה לא היו לנו לא הכוח להגן על עצמנו וגם לא הזכות הריבונית להגן על עצמנו. היינו חסרי זכויות, חסרי מדינה, חסרי מגן. היום יש לנו מדינה, יש לנו כוח מגן, ויש לנו הזכות הטבעית והמלאה כמדינתו הריבונית של העם היהודי להגן על עצמנו מפני אויבינו".

"זוהי גם תשובתנו הנחרצת להחלטה השערורייתית של בית הדין הבינלאומי בהאג", הוסיף נתניהו. "בית דין מבקש לחקור את ישראל בטענה ההזויה שחיילינו ומפקדינו – שאין מוסריים מהם – ביצעו כביכול 'פשעי מלחמה' בשעה שהם נלחמים בארגוני טרור אכזריים שמבצעים יום יום פשעי מלחמה. חיילי צה"ל נאבקים בשליחיה של איראן זורעת המוות – ודווקא אותנו מגנים. איזה אבסורד, איזו צביעות. בית הדין בהאג הוקם בהשראת בית הדין בנירנברג, ששפט פושעי מלחמה נאציים אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל מנירנברג להאג קרה היפוך מוחלט: גוף שהוקם להגן על זכויות אדם הפך לגוף שבפועל מגן על מי שרומס את זכויות האדם. אין אף גורם בעולם שימנע מאיתנו את הזכות ואת הכוח להגן על עצמנו מפני איום קיומי".

נשיא המדינה ראובן ריבלין הזכיר בנאומו את 900 ניצולי השואה שנפטרו בשנה החולפת בישראל כתוצאה ממגפת הקורונה: "הם שרדו את הגטאות ואת מחנות המוות, את ספינות המעפילים ומחנות המעצר, אך את קרב חייהם האחרון הם ניהלו מבוהלים ובודדים מאחורי מסכות וכפפות, צמאים למגע, הרחק מיקיריהם ומאוהביהם. הערב ליבנו איתם ועם משפחותיהם. אנו זוכרים את אומץ ליבם ואת עוז רוחם. אנו זוכרים את מקורות ההשראה וההעצמה שהיו עבורנו, היו ועודם. יהי זכרם ברוך".

בהמשך דבריו הדגיש ריבלין את חשיבות זיכרון השואה: "עול הזיכרון אותו אנו נושאים בליבנו הוא חובתנו הקדושה. אם נרצה בכך ואם לאו, זיכרון השואה מעצב את זהותנו כאומה. השואה מעמידה אותנו, קורבנותיה, בני העם היהודי, ואת מדינת ישראל, מול משימת זיכרון האינסופי. הנשיאה בנטל הזיכרון איננה קלה כלל ועיקר. עם הנושא בזיכרון ההיסטורי שלו – חוויית תהום כל כך עמוקה, כל כך קשה, כל כך בלתי אפשרית – איננו עם ככל העמים. הזיכרון ההיסטורי מצווה עלינו להוסיף ללמוד וללמד על השואה. לחקור ללא מגבלה וללא שום מורא, להכיר את הפרטים ההיסטוריים, לדון בנסיבות החברתיות שהובילו אליה, להשתומם נוכח האמיתות שהיא גילתה לנו על המצב האנושי, להפוך כל אבן. לנסות לגעת, להבין את מה שהדעת לא תופסת. לשמר את זיכרון השואה כזיכרון קדוש. לא לעשות בזיכרון, או בשואה, שימוש אינסטרומנטלי, ככלי – בהתאם לצרכי המקום והזמן. ועם זאת, לא להניח לפצע המדמם הזה לשתק אותנו מלפעול, מלהביט אל העתיד".

"אני עומד כאן בהרי ירושלים העברית, בירת ישראל, ערב יום השואה תשפ"א", הוסיף ריבלין, "לפני למעלה משנה, במלאת 75 לשחרור אושוויץ, הייתה לי את הזכות והכבוד לארח כאן, במקום הזה ממש, עשרות מלכים, נשיאים וראשי ממשלות שבאו מכל קצוות תבל. הבטחנו ביחד לזכור את השואה ולהילחם באנטישמיות, בגזענות, בשנאה, בדה-לגיטימציה. כל אותם אויבים קטלניים, מבית ומחוץ, שעלולים להכריע אומות, לקעקע את החירות ואת כבוד האדם. היה זה עבורי שיאו של מסע אישי מטלטל".

"בשנים האחרונות עמדתי, ניצבתי לצד מנהיגי אומות אחרות במחנות מוות, בבורות הריגה, באתרי זיכרון ובמוזיאונים ברחבי אירופה. לא לבדי עמדתי. לצדי ניצבו שישה מיליון מאחינו ואחיותינו, 'שישה מיליון קטגורים', שישה מיליון עדים. אבל לא רק הנספים עמדו איתי. איתי עמדתם גם אתם, השורדים – הניצולים. אין מילים בפי לתאר את העוצמה ששאבתי מכם. אתם שורדי השואה, גיבורי התקומה, שמצאתם את תעצומות הנפש לקום מהאדמה הספוגה בדמעות ובדם, להביט קדימה, לבחור בחיים".

"מכם למדתי שלא נגזר עלינו לגדול ולהתפתח מתוך השלילה, הפחד, והאימה. בשמכם הקפדתי להביע באזני בני שיחי, כי אנחנו בני העם היהודי, לעולם נגן על עצמנו בעצמנו, ולא נפקיד אי פעם את גורלנו לחסדי אחרים. בשמכם נשבעתי לא להיכנע לצל שהשואה מטילה עלינו, לא לתת לאין הנורא הזה את הכוח לשתק את חיינו. לזכור ולהזכיר שמדינת ישראל איננה פיצוי על השואה, ושהעם היהודי לא נולד באושוויץ, ולא שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. אני מודה לכם על הזכות שהענקתם לי לצעוד איתכם בנתיבי הזיכרון משואה לתקומה. אני מרכין את ראשי בפניכם. לנצח אשא בליבי את עדויותיכם".

"בקרוב אני נפרד מתפקידי הרשמי כנשיא, אבל אינני נפרד מהמחויבות שלי כאדם, כיהודי, כישראלי, לזכור ולהזכיר ולחנך לאור הערכים שאתם הנחלתם לנו. כפי שכתב גאבור ארדש, נער יהודי בן 13, אשר נורה למוות בדצמבר 44' על גדות הדנובה: 'אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין, זורחת כקשת, בוהקת באור. בכול זאת, אינני נפרד'. אינני נפרד. יהי זכר אחינו ואחיותינו נצור בלב האומה, מדור דור", חתם הנשיא את דבריו.