"אני לא באמת רוצה. אני פה רק כי הכריחו אותי להישאר"

"עברו כבר 3 שנים מאז המשבר הארור הזה! למרות המשבר, החלטתי להמשיך את הנישואין.

"תראי כמה שנים עברו. אני נותנת את כול כולי ובונה את הקשר הזה מחדש, אבל אני עדיין מרגישה שאני כל הזמן כועסת. מה הבעיה, למה אני לא מצליחה להנות מהבנייה המחודשת הזו?", אומרת תמר בייאוש.

"וההתפרצויות שלה עלי הן תמיד בדרך הביתה אחרי הפגישות כאן. אף על פי שאנחנו עובדים ומתקדמים פה, ברגע שאנחנו יוצאים מפה - כבר בדרך הביתה היא זועמת. זה בכלל לא מותאם למה שהתרחש בפגישה", אומר אמנון, מיואש כפליים.

אני מביטה בזוג הזה, שעובד שנה שלמה ברצינות ובמסירות נפש, שלמרות המשבר הגדול שעבר ביניהם הם הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן, ואני מבינה דבר אחד חד וברור: שאף על פי שהיא אומרת שהיא בחרה מחדש בבעלה, תמר לא באמת בחרה בו.

יש לתמר כעסים גדולים, בעיקר על עצמה, כי היא מרגישה שהיא נשארה בנישואים האלה רק כי היא הוכרחה לזה.

מי הכריח אותה? זו שאלה שדורשת בירור אמיתי.

ההכרח יכול להגיע ממספר כיוונים.

אולי היו אלה ההורים שלה, שהלחיצו אותה באיך היא תסתדר כלכלית עם חמשת הילדים. אולי היא פחדה שהילדים ייפגעו מזה קשה כל כך, והיא לא רצתה להעמיד אותם במצב הזה.

הבעיה האמיתית פה היא לא מה הסיבות שבגללן היא נשארה, אלא זה שהיא נשארה איתו בלי לבחור בו. וזו כל הסיבה לכעסים שמציפים אותה כל יום.

למצב שכזה יש פתרון אחד בלבד: תמר חייבת להגיע לנקודת הכרעה. היא חייבת להרגיש ששתי האפשרויות פתוחות לגמרי לפניה: גם האפשרות להתגרש, וגם האפשרות לתקן את הנישואין ולבנות אותם מחדש.

כל עוד שתי האפשרויות לא פתוחות לפניה, משהו בה לא יירגע. היא לא תסלח לעצמה, והיא תמשיך להרגיש שהיא לא בחרה והוכרחה להישאר בקשר.

ההיגיון הצרוף אומר שלא בגלל ההורים שלה או בגלל הילדים, אלא מאחר שבעלה נמצא במקום נפשי אחר מאז המשבר והוא בעמדה של מסירות נפש מאוד גדולה ומנסה באמת לעשות תשובה, גם על כל ההתנהגויות הרעות שהיו לו וגם על שורשם - אז אין הגיון לעזוב אותו. וזה גם מה שאמרתי לה.

 "אז בעצם את גם אומרת לי שאין היגיון לעזוב אותו, ואז שוב אני מרגישה שהוכרחתי להישאר", אמרה תמר.

"אם אתם שואלים אותי למה ההתפרצויות הן בעיקר אחרי פגישה פה, אז זה רק בגלל זה. כי אחרי כל פגישה פה, זה שוב חוזר לך מאוד חזק המקום הזה, שבעצם אנחנו ממשיכים הלאה, אבל רגע, מי בכלל רוצה תיקון? אני בכלל רוצה ללכת, אני לא רוצה להיות פה. ואז את מרגישה עוד יותר חזק, שהכריחו אותך להישאר פה איתו, ואז הכעס צף פי 10.

"אני חושבת שהגיע הזמן לעשות נסירה. נסירה של אחור באחור (זה ההכרח הזה), כמו שנסרו את חוה ואדם. נסירה זה לחתוך קשר לא בריא, על מנת שיהיה קשר בריא של בחירה", המשכתי להסביר. "יש אנשים שיכולים לעבור את חווית הנסירה בצורה נפשית, ולא צריך המחשה, אבל אני מרגישה עלייך שאת צריכה המחשה, שאת בן אדם שזקוק להרגיש שזה הומחש חזק, ורק אז את מסוגלת להרגיש את החוויה הפנימית הזו.

"אני מרגישה שהיכולת שלך להירגע כבר לא תלויה באיך הוא יתנהג אליך, והאם הוא יצליח או לא יצליח להכיל את הכעסים. זה בכלל לא תלוי עכשיו בהתנהגות שלו. נראה לי שהרוגע שלך תלוי בזה שתרגישי שאת בוחרת.

"אני מציעה לעשות איזו נסירה: אם לא היית בתקופה שיש לך כל כך הרבה עומס, הייתי אומרת לך, קחי את הרגליים, סעי לחו"ל בלעדיו ותחשבי מה את רוצה. תגיעי לנקודה של הכרעה פנימית. בסוף, אם תחליטי לחזור, תהיי שלמה עם עצמך.

"בגלל שיש כרגע כל מיני מגבלות טכניות, ויש קורונה, אפשר לעשות משהו אחר. אפשר לעשות חודש נתק, ואז תחליטי.

"תדעי שהוא רוצה את הקשר בכל הכוח. הוא מוכן לספוג הרבה, העיקר לא לוותר עליך ועל הקשר שלכם. את בעמדה שכיום את מרגישה שהכריחו אותך, ואת כועסת על זה. על מנת להרגיע את הכעס הזה, צריך לעשות פעולה של לחתוך את זה. ואז אם את חוזרת, זה יהיה מרצון, ולא כי הכריחו אותך", סיימתי את דברי.

הרגשתי את תחושת הרווחה שהרגישה תמר. סוף סוף המבוך הבלתי פתור שהיא היתה כלואה בו נראה לה קצת יותר בהיר.

תמר ואמנון המשיכו בטיפול חודשים נוספים. אחרי ההבנה הנפשית הזו, תמר כבר לא הייתה זקוקה לנסירה מוחשית.

החוויה הנפשית של תחושת הניסור, והלגיטימיות בצורך הזה, עשו את העבודה. זה לקח זמן, אבל בזכות זה היא הצליחה לבחור מתוך מקום נפשי אמיתי של חירות פנימית.

הם סיימו את הטיפול, ולמרות המשבר העצום - הם עשו את הלא ייאמן. הם הוכיחו את עוצמתה האמיתית של ברית הנישואים. הילדים שלהם זכו למתנה עצומה. הם למדו ללא מילים שהטבע לא מנצח. שיש כוח לאמונה לנצח כל רע.

המשבר שהקשר עבר היה נקודת פתיחה לעליה אמיתית בקשר. מאז אמנון ותמר בוחרים זה בזה כל יום מחדש באהבה גדולה.

ברכה והצלחה!

חנה דיין, M.A,  hanna.tipul@gmail.com

ליצירת קשר, לחצו כאן