כשמגיעה השעה, עלינו לתפוס אותה בשתי ידיים, שלא נחמיץ אותה

מעשי האדם בזה העולם נדרשים לזהירות יתירה. פעמים נדמה שמשימת הזהירות מורכבת מאוד, בדומה לעבד שאמר לו רבו: "שבור חבית ושמור את יינה" (ביטוי זה מופיע במסכת בבא בתרא, טז ע"א).

מוטלת עלינו חובה לעשות מעשים גדולים ולפעול בעולם, אולם יחד עם זאת עלינו לעשותם בזהירות רבה, תוך כדי הצבת גבולות למעשים עצמם, כולל המעשים הטובים. דוגמא לדבר ניתן לראות בפרשתנו, ביחס לחטאם של נדב ואביהוא. נדב ואביהוא עבדו במקדש ועשו את המוטל עליהם בתור כהנים, אולם תוך כדי העשייה, הגבול היטשטש מעט (ביחס לרום מעלתם), והם הקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם השם.

הזכרנו בהזדמנות אחרת (פרשת ויקהל) את דברי הנצי"ב מוולאז'ין, שהאש של נדב ואביהוא מסמלת בין היתר את עבודת האלוקים שאדם "נדחף" אליה מתוך רגש אישי ואקסטזה פנימית, ולא מחמת ציווי הבורא, מה שנהפך למעין עבודת אלילים, היות שאדם מספק בכך את צרכיו האישיים ולא את רצון הבורא.

תחילת פרשת שמיני מתארת את היום השמיני של פעילות המקדש. במשך שבעה ימים (שבעת ימי המילואים) עשה משה את תפקידי הכהן הגדול במקדש, וביום השמיני הודיע לו הקדוש ברוך הוא, שמאותו יום, על אהרון לשמש בתפקיד הכהן הגדול, בניגוד לציפיותיו של משה להמשיך ולכהן בתפקיד הכהן הגדול.

מדוע לא נבחר משה להמשיך ולשמש בתפקיד הכהן הגדול? המדרש כותב רעיון מופלא.

"אמר רבי שמואל בר נחמן: כל שבעת ימי הסנה, היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים... בשביעי אמר לו (משה לאלוקים): שלח נא ביד תשלח. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו? רבי לוי אמר: כל שבעת ימי אדר היה משה מבקש תפילה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל, ובשביעי אמר לו: כי לא תעבור את הירדן הזה. רבי חלבו אמר: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה, כסבור שלו היא, בשביעי אמר (אלוקים למשה): לא שלך היא אלא של אהרן היא..." (ויקרא רבה י"א, ו').

מדהים הדבר. הסיבה שבגללה משה לא נבחר לכהונה גדולה אלא אהרן, היא העובדה שבמעמד הסנה ובמשך שבעה ימים, סירב משה לקבל את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים (שמות, פרקים ג'-ד'). המדרש מקשר גם את עונשו של משה שלא להיכנס לארץ ישראל, עם אותו סירוב במעמד הסנה (על עומק הקשר לא נרחיב כעת).

בפרשתנו רואים אנו גם את הצד השני של המטבע. לא סירוב לקבלת שליחות השם, אלא הוספה על מה שציווה השם, וגם בזה התוצאות היו קשות.

בני אהרן – נדב ואביהוא, הקטירו במשכן קטורת על פי דעתם, ללא ציווי מאלוקים. התוצאה הייתה מידית – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי השם, וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי השם" (ב'). נורא.

כדאי לעיין במפרשי התורה ולהבין את משמעות הפטירה עצמה ומה בדיוק היה חטאם. הרחבנו על כך רבות בעבר, אולם אין ספק שנדב ואביהוא היו אנשים רמי מעלה, צדיקים וקדושים, וכפי שניתן לראות מדבריו של משה רבנו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר השם לֵאמֹר - בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י', ג'). רש"י מבאר את כוונת משה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ": "בקרובי – בבחירי". כלומר, שמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש ומתרומם גם באמצעות קרוביו ומובחרי העם. רש"י ממשיך: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד – כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס".

"בקרובי אקדש – אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י). במובן מסוים נדב ואביהוא היו גדולים ממשה ואהרן.

הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו ב', פרשת שמיני) מביא את דברי הזוהר, שהסיבה שאנו קוראים עד היום את פרשת מיתת נדב ואביהוא ביום הכיפורים, היא בגלל שמיתתן כיפרה לא רק על בני דורם אלא על כלל ישראל בכל דור ודור, עד ימינו. הסיבה שגרמה להם לחטוא היא שנדב ואביהוא דחקו את השעה בחיי אביהם. נבאר.

התלמוד כותב: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו (משה ואהרן) ואני ואתה ננהיג את הדור" (סנהדרין נב ע"א). הזוהר כותב על כך, שנדב ואביהוא היו ראויים להיות כהנים גדולים ולהקטיר לפני ולפנים, אלא שעשו כן ב"דחיקת השעה". הם הקדימו את המאוחר. "והוא משום שכהנים זריזין הן, ויש סכנה בזריזות שאינם מדייקים כל כך. וכיוון שידעו ברוח קודשם שיש להם שייכות לעניין זה, חשבו על ידי נקודה דקה של חסרון שלימות הענווה שכבר ראויין הם והגיעה השעה... אולם כל מדרגה תלויה בזמן. זמנים שונים יש לכל אדם... השורש העמוק של חטא נדב ואביהוא היה טעותם בחילופי הזמנים שבא מנקודה קטנה של חסרון ענווה. הם חשבו שאין צורך להם בהגבלה, אלא שעליהם לחטוף את השעה ולהתעלות את מעשים גדולים..." (הרב דסלר, שם).

ראינו אם כן בפרשתנו את שני הקצוות. משה רבנו נתבע על כך שהוא לא ניצל את שעת השליחות, אלא המתין שבעה ימים, וזה מה שמנע ממנו את הכהונה ומנע ממנו מלהיכנס לארץ ישראל, ואילו נדב ואביהוא נתבעו על כך שהם הקדימו את שעת השליחות שלהם על דעת עצמם, ולא המתינו לשעה המיועדת עבורם מן השמים.

אל לנו לדחוק את השעה כנדב ואביהוא, אולם כשמגיעה השעה, עלינו לתפוס אותה בשתי ידיים פן נחמיץ אותה.

"אין לך אדם שאין לו שעה" (אבות).