אחרון הפרטיזנים: "הנחתי תפילין, גם בפרטיזנים, לא רציתי לאבד את העולם הבא"

בפרויקט מיוחד של עיתון ידיעות אחרונות ליום השואה שצוין בשבוע שעבר, הובא סיפורו היוצא דופן של אחרון הפרטיזנים, אברהם אביאל ליפקונסקי בן ה-92, כיום אלמן, אב לשלושה, סב לתשעה נכדים ולשבעה נינים.

 אברהם נולד בדוגאלישוק, פולין (היום בלארוס) והיה בגטו ראדון. הוא הובל לבור הריגה וצפה איך אימו ואחיו הצעיר נהרגים. אברהם נמלט והתחבא בבורות ובבונקר ביער. לאחר שאחיו הבכור נרצח לנגד עיניו, הוא הצטרף לפרטיזנים בפושצ'ה, שלחמו בכיבוש הנאצי באירופה בימי מלחמת העולם השניה. ולמרות כל הזוועות שחווה וראה, הוא הצליח לשמור על זהותו כיהודי, להתפלל ואפילו לשמור על כשרות.

את סיפורו הוא מתחיל כך: "זה קרה ב־10 במאי 1942. המוני אנשים ואני בתוכם. אילצו את כולנו לשבת. ישבנו שורה אחרי שורה. מי שניסה להרים ראש תקעו בו כדור, או מקל, או אלה. היו לוקחים שורה, משפחה אחרי משפחה, מביאים על יד הבור. ואז מכונות ירייה, יורים צרור יריות ונופלים פנימה. אני הייתי בשורות האחרונות. ישבתי על הברכיים. אמא החזיקה אותי ביד ימין ואת אחי הקטן, יקותיאל, קראנו לו קושקה, בשמאל. היא אמרה, "ילדים, אמרו 'שמע ישראל' ונמות כיהודים". והמילים שלה לא נדבקות אליי. לא נדבקות".

אברהם ממשיך ומתאר איך באותו רגע הכול אצלו נפסק. "אני לא חושב. אני חושב רק מה יהיה בעוד רגע, או איך להינצל. אין תחושות. זה לא מצב שאדם יכול לחשוב בצורה, איך נאמר, הגיונית. הכול אוטומטי. גם הבריחה, זה לא מתוך מחשבה. נעקרתי מהמקום כי ראיתי את אחי הגדול, פנחס, פינקה. אחי 'דחף' אותי. בלי לחשוב. אין מחשבות. הראייה שלי הייתה כנראה טובה. אני יושב ומסתכל ורואה את פינקה מרחוק יוצא בשורה עורפית עם עוד אנשים מהבור לכיוון הכביש... ברגע שראיתי את פינקה נתתי צעקה לאמא, 'פינקה חי' ועזבתי אותה. לא אמרתי שלום. עד היום אני אומר לה שלום. התחלתי לרוץ אליו. על ארבע, על הברכיים, לזחול ולקום, לזחול ולקום. ברחתי. לא בזכותי. בזכות אחי, שמשך אותי ב... בעבותות אהבה. השארתי את אמא וברחתי לכביש. ואני מתרחק מהבור ואני שומע טרררטטטררררם, טרררטטררם. יורים. על מי יורים? על בני אדם".

"רצתי לכביש והצטרפתי לאחי. חזרנו לגטו. צללי מוות בכל מקום. הגענו הביתה, לקחנו את התפילין והסידור. אני ופינקה. כל אחד - התפילין שלו. וכמה פרוסות לחם חרבות שהיו. את התפילין שמרתי על גופי כל הזמן. גם בפרטיזנים. הייתי מתיישב בין שיחים גבוהים כאילו עושה את צרכיי, מתפלל צ'יק צ'ק, שם לי את התפילין וגמרנו. זכרתי שמי שלא מניח תפילין אין לו חיים בעולם הבא. לא רציתי לאבד את העולם הבא".

אברהם ואחיו הגדול החליטו לא להישאר בגטו, אלא לחפש את אביהם, בתקווה שהוא עדיין חי: "לקחו שבועיים עד שגילינו את אבא. איכר אחד אמר לנו, 'אבא שלכם חי'. איך הייתה הפגישה? בלי לדבר. זה היה שבועיים אחרי השחיטה. אבא ידע מה קרה. לא היה צריך לספר לו. הוא הדריך אותנו איך לחיות ביער, איך לבקש אוכל. היינו מבקשים פרוסת לחם, קצת חלב, או תפוח אדמה. אבל לא בשר. שמרנו על כשרות."

לאחר שהצטרף לפרטיזנים, אברהם הציע לאביו שיבוא איתו, אך הוא סירב. "כעבור שלושה־ארבעה שבועות באתי שוב. כבר לא מצאתי אותו. הפולנים הלבנים, המחתרת הפולנית, ארמייה קראיובה, הרגו אותו... ידעתי שזהו, נשארתי לבד".

במאי 1945, אברהם החליט לעשות את דרכו לארץ ישראל: " לא הייתי ציוני. לא ידעתי מה זו ציונות. הגרמנים לימדו אותי מה זו ציונות. בבור, עם אבא, נודע לי שיש יהודים בארץ ישראל. הגוי הביא לנו עיתון בפולנית, ברוח הגרמנים. הגרמנים תיארו בעיתון שהאנגלים תומכים ביהודים. זה היה המידע הראשון על קיומה של ארץ ישראל בעיניי. זה התחבר לי עם דבריה של אמא. אמרתי אם למות כיהודים - על אחת כמה וכמה לחיות".

בתום המלחמה, שהה אברהם בבית עליית הנוער בסלבינו. אוניית המעפילים שבה הפליג נתפסה והוא הוגלה לקפריסין, שם הכיר את רעייתו אילה ז"ל. בשנת 46' עלה לארץ, היה בגדוד השישי של הפלמ"ח ולחם בדרך לירושלים.

אברהם העיד במשפטו של אייכמן בישראל לאחר שנתפס. על המעמד הוא אומר: "לא ריחמתי עליו ולא כעסתי עליו. אני באותו מעמד ראיתי וזכרתי רק איך שאמי לקחה אותי ביד ימין שלה ואת אחי הקטן ביד שמאל ואמרה שנגיד 'שמע ישראל'. הוא לא דיבר אליי. דיבר אליי מה שאמא אמרה ומה שהיה מסביב, בבור. בני אדם, ילדים, תינוקות, זקנים, מכים אותם. מישהו זז הצידה, מכים אותו. מישהו אין לו כוח, מכים אותו. זורקים אותו. לא האיש בכלוב. כלפי אייכמן לא הרגשתי כלום. כאילו עומד שם בפנים אפילו לא בעל חיים. מת. אני כנראה הבינותי דבר אחד - הרי העידו כמה לפניי, או שהתמוטטו, או שפרצו בבכי - עדותי צריכה להישמע בבירור. וכשהגעתי לנקודות שרציתי לפרוץ בבכי נשכתי שפתיים. התאפקתי, כדי שאוכל לספר."

עד היום שומר אברהם את התפילין שנתנה לו אימו: "התפילין עברו איתי את כל הדרך, את כל הבורות, באש ובמים. כמעט לא הנחתי תפילין מאז שעליתי לארץ. לפני 12 שנה, כשנסעתי לדוגאלישוק ולראדון, הנחתי אני חושב אולי בפעם הראשונה, מעל קבר האחים של אמא וקושקה. ואמרתי, 'אמא, זה בנך, אברמל'ה, לא נפרדתי ממך. באתי להגיד לך שאני חי כיהודי, אני חי כיהודי בארץ ישראל, ויש לי ילדים, נכדים, נשאר שריד למשפחה'".