עשרים נשים חושפות: "כך עברנו את הקורונה"

מה עובר על זוג בתהליכי פוריות, שנאלץ לעצור לפתע הכל, בשל מגפת הקורונה? מה חווה משפחה הנתונה בבידוד של 60 מ"ר במשך חודשים ארוכים? ומהי התחושה של נשים שמלוות את חברתן הקרובה ביותר בימיה האחרונים בעולם, אך ורק דרך הזום?

שאלות אלו הן רק פיסות קטנטנות מתוך ספר ייחודי שיוצא בימים אלו לאור, ומאגד סיפורים אישיים שכתבו לא פחות מ-20 נשים שהחליטו לחשוף את מה שעבר עליהן במהלך הקורונה, ואף לתעד זאת לדורות. לא, הן לא סופרות במקצוען ומעולם לא הוציאו ספר משלהן, אך הן נענו לקריאתה של הסופרת מיכל פרץ, שפרסמה לפני מספר חודשים הזמנה הקוראת לנשים להצטרף אליה במסע כתיבת ספר, שיהיה מורכב מסיפורי קורונה. "באותם ימים הבנתי שאנו חווים מאורע היסטורי", היא מסבירה, "ראיתי סביבי כל כך הרבה נשים שיש להן במה לשתף ומה לחלוק, אז הבנתי שהדבר הנדרש ביותר הוא להתאגד יחד ולהוציא ספר שיהווה מזכרת לדורות".

להנציח לדורות

מיכל פרץ היא מנחת סדנאות כתיבה ואף הוציאה עד כה שני ספרים – ספר לילדים ונוער בשם 'הסודות של שירי', ואת הספר 'בשבילי תישארי רותי' – על חברתה הטובה רותי פוגל הי"ד. "אני לא מטפלת בכתיבה", היא מדגישה, "אבל דרך העיסוק שלי אני מגלה בכל פעם מחדש עד כמה שלכתיבה יש יכולת לשחרר, לרפא, לאוורר ולהביא מזור. התחושה שלי הייתה שדווקא בתקופה בה העולם מתהפך סביבנו, אנו זקוקות לאפשרות לשפוך את התחושות שלנו לתוך הדף, ובכך לקבל הקלה ופרספקטיבה, ואז עלה במוחי הרעיון – לקחת את אפשרות הכתיבה צעד קדימה ולהוציא חוברת משותפת לסיפוריהן של נשים".

מיכל מציינת שבתחילה היא חשבה על חוברת שתאגד שירים, ציורים ואפילו בדיחות בנושא הקורונה, אך אחותה הקרובה ששמעה על כך הודיעה לה ש"אין מצב שתוציאי עיתון כיתתי, אם את הולכת על זה - את חייבת לעשות זאת ברצינות". "זו אגב גם הסיבה שגביתי מהנשים כסף על הליווי שנתתי להן במהלך הכתיבה, כי היה חשוב לי שהעבודה תיעשה במלוא הרצינות, רציתי שמי שמצטרפת לפרויקט תדע להעריך אותו וגם את העבודה שלי בליקוט החומר ובעריכתו.

"החלטתי לקפוץ לתוך המים", ממשיכה מיכל, "ואלו היו מים עמוקים ביותר. ביקשתי מכל אחת מהנשים לכתוב סיפור על ההתמודדות האישית שלה עם הקורונה, והסברתי להן שאנחנו נוציא את הספר באופן מידי - נכה בברזל בעודו חם, לא בעוד שנה או שנתיים אלא עכשיו. הרי כולנו מצויות באירוע היסטורי, וזהו הזמן הנכון ביותר להטביע את חותמנו על דף ההתמודדות שלנו".

תהליך הכתיבה, כפי שמציינת מיכל, לא היה ארוך במיוחד. "מאז שהזמנתי נשים להצטרף אליי, ועד שהספר יצא חלפו שלושה חודשים בלבד. אבל אלו היו חודשים אינטנסיביים ביותר, בהם עבדתי כמו באוטוסטרדה על ביצוע הפרויקט הזה, כמעט לא ישנתי בלילות, הייתי עסוקה אך ורק בכתיבת הספר".

מה זה דרש מהנשים שהשתתפו?

"ההשתתפות בספר הצריכה מכל אחת לכתוב סיפור של בין 2000 ל-3000 מילה. הסיפור היה אמנם קצר יחסית, אבל תהליך הכתיבה שלו הצריך הרבה מחשבה ומאמץ.  אני יודעת שחלק מהנשים שהשתתפו בכתיבת הספר הקדישו לעיבוד הסיפור שלהן מאות שעות, וגם אחרי שעיבדו את הרעיון, הן נדרשו להשקיע לא מעט בכתיבה, כי הדגשתי להן שחשוב לי שהיצירה הספרותית תהיה מושלמת".

מיהן הנשים שהצטרפו לפרויקט? למה היה חשוב להן לפרסם את הסיפור שלהן?

"באופן כללי מדובר בנשים שהרגישו שחוו חוויות קיצון בעקבות הקורונה ולא ממש עיבדו אותן. היו מהן שאמרו לי: 'יש לי סיפור ואני חייבת למצוא את הפלטפורמה שתאפשר לי לעבד אותו נפשית ורגשית'. אבל רק בודדות כתבו סיפור מושלם ממש. ברוב המקרים היה צורך להעביר אותו לפחות שלוש טיוטות, עם מחיקות ותיקונים שלי, ואף עם בקשות בסגנון: 'תעבדי', 'תשייפי', 'תרחיבי את הנושא', ועוד".

לא סיפור, אלא מציאות

מיכל עוצרת לרגע ומדגישה: "ברור שהיה לי קל יותר לו יכולתי לכתוב ספר כמו חיים ולדר – לקבל סיפורים גולמיים מכותבים אנונימיים ולשכתב אותם בעצמי, אבל השאיפה שלי הייתה שהספר לא יהיה רק שלי, אלא שהוא יהיה משותף לקבוצת נשים, רציתי שהן יהיו אלו שיכתבו אותו. בסופו של דבר החומרים עברו גם עריכה ספרותית על ידי הסופרת אתי אלבוים וכן עריכה לשונית. אגב, גם העורכת הלשונית שלנו, אלישבע טוויק, לא התאפקה וצירפה לספר סיפור מפרי עטה".

מיכל פרץ ביחד עם אתי אלבוים, העורכת הספרותית

מיכל מציינת שלפני כל סיפור מופיע בספר שער מיוחד, בו כותבת המחברת כמה מילים על עצמה ועל הסיפור שלה ומה שהוביל אותה לכתוב אותו. "זה הופך את חווית הקריאה להיות הרבה יותר מיוחדת, כי כך הקוראות יכולות לדעת מי עומדת מאחורי הסיפור. זה לא סיפור דמיוני, אלא המציאות בהתגלמותה".

כמה סיפורים מופיעים בספר בסופו של דבר?

"יש לנו 20 סיפורים, והם מאוד מגוונים ושונים זה מזה. אפילו סיפורים שעל פניו נראה היה שיכולים להיות דומים, כמו למשל של שלוש נשים שכבר הגיעו לגיל השלישי וחוו את הבידוד העז והקשה מהנכדים, נכתבו בצורה שונה לגמרי, ולכל אחת מהמחברות היה ניצוץ שמיוחד רק לה. אחת מהן סיפרה איך דווקא במשבר שחוותה היא נזכרה בסבתה שנספתה בשואה, והיא זו שחיזקה אותה לאורך כל תקופת הבדידות; אישה אחרת סיפרה שהיא חוותה התקף חרדה של ממש, וחלף זמן עד שהבינה שהיא מצויה בהתקף כזה, למרות שהיא עצמה מטפלת בחרדות; ואילו השלישית לקחה את זה לכיוון אחר לגמרי.

"יש בספר גם סיפורים על טיפולי פוריות שהופסקו, סיפורים על בעיות של שלום בית, וכן יש דווקא סיפורים שמחים על חתונות קורונה או על לידה בשיא העוצר, על מערכות יחסים בין אמא לבת, ואפילו יש סיפור פנטזיה שמישהי כתבה על אישה שנפגשה בתקופת הקורונה עם אישה שנמלטה מהמגפה הספרדית של לפני למעלה ממאה שנה, ובשיחה איתה היא הבינה שלא הכל כל כך נורא וצריך לקחת כל דבר בפרופורציות.

"אחד מהסיפורים בספר הוא קשה מאוד", מוסיפה מיכל, "הכותבת מספרת בו על כך שאחת מתלמידותיה חלתה מסרטן במהלך הקורונה, ועד לרגע האחרון היו היא והתלמידות בקשר עם אותה אישה דרך הזום. כך, דווקא הזום שחדר כל כך עמוק בתקופת הקורונה, הוא זה שעזר להן לשמור על קשר, והוא ממש הציל חיים, נפשות ונשמות.

"עוד סיפור הוא מופלא ממש ואמתי כמובן – על משפחה ירושלמית לא קטנה שמתגוררת בדירת 60 מ"ר ועברה בידוד במשך 11 חודשים, זאת מכיוון שאחד מילדי המשפחה הינו חולה בסיכון. המשפחה החליטה לנעול את הדלת ופשוט לא לצאת במשך כל התקופה, העיקר להשאיר את הילד בחיים, מתוך הבנה שאם אחד מבני המשפחה יחלה בקורונה, זוהי סכנת חיים לילד".

לחוות את ההיסטוריה

אני מבינה שכתבתן את הספר עוד לפני שהגענו לשלב בו נראה שהקורונה דועכת. איך אפשר להצליח לכתוב כזה ספר, מבלי לדעת מה עומד להיות הסוף?

"כשעבדנו על הספר נשמעו כל הזמן קולות שהציעו לי להמתין עם הפרסום עוד שנה-שנתיים ולהוציא את הספר רק אחרי שנוכל לסכם באופן סופי את המשבר. הבנתי את המחשבה, אבל העדפתי שלא. היה חשוב לי להשמיע את קולן של הנשים הללו דווקא בזמן אמת, עוד לפני שדיברו על החיסונים ועוד לפני שידענו לאן פנינו מועדות. ידענו שהתקופה הזו תילמד בספרי ההיסטוריה אצל הנכדים והנינים שלנו, לכן היה חשוב לי להביא אותה דווקא עכשיו.

"אני מאמינה שנשים שיקראו את הספר יוכלו להרגיש שזו מזכרת מהתקופה הזו – סוג של התרפקות על הרגעים הטובים יותר והטובים פחות שהיו לנו, לצד היכולת לצחוק על עצמנו, על הבהלה לביצים ולנייר טואלט, על הימים בהם עוד לא היו מסכות והיה אלכוג'ל בכל פינה. נכון, יש בספר קצת דיכאון ופחד, אבל בעיקר מנשבת רוח מרגשת ומעודדת, שממחישה איך כולנו יחד צלחנו את כל התהליך, עם עמוד שדרה חזק ותחושה של אחדות".

מיכל מציינת לסיום: "באופן אישי עברתי כאן שלושה חודשים של מרוץ אינסופי, עם עייפות גדולה ועבודה מתישה, אבל גם עם תחושה מדהימה – זכיתי להכיר עשרים נשים מיוחדות במינן ולהיות חלק מקבוצה שהוציאה יחד דבר כל כך גדול. גם עכשיו, אחרי שהספר כבר יצא לאור, אנחנו שומרות כל הזמן על קשר ונותנות כוח אחת לשנייה. הפכנו ממש למשפחה".