חני פיין, שפית קונדיטורית: "מאז שגיליתי לכולם שאינני שומעת, החיים שלי השתנו לטובה"

עד גיל שלוש אף אחד לא ידע כי חני הקטנה איננה שומעת היטב. היא דברה בשגיאות כמו ילדה קטנה שלא מזהה נכון את כל העיצורים, אולם זה היה נשמע תקין. עד שהיא נכנסה לגן, והפער בינה לבין בני גילה צעק את דברו.

"הגננת הערנית שמה לב שאני מחליפה אותיות ולא מצליחה להבין את מה שהיא סיפרה בריכוז. היא המליצה להוריי לקחת אותי לבדיקת שמיעה, ואז גילו כי אחוזי השמיעה שלי נמוכים. ההורים שלי היו המומים: הבכורה המוצלחת שלהם לא שומעת? אבל זו הייתה המציאות. באותם ימים עוד לא היו עזרי שמיעה טכנולוגיים משוכללים כמו היום, ומכשירי השמיעה היו בולטים ופחות נוחים. הוריי התלבטו אם ללמד אותי את שפת הסימנים.

חני מציינת כי היא מחבבת מאד את שפת הסימנים ומנסה ללמוד אותה. "עולם החירשים אהוב עלי וקרוב לליבי, והשפה הייחודית הזו מרתקת בעיניי. למדתי בבתי ספר רגילים, וזו הייתה החברה המוכרת עבורי. אף פעם לא הרגשתי חרשת, (ולפי ההגדרה הרשמית אכן אינני חירשת אלא 'רק' לקוית שמיעה), אבל כן חשתי יוצאת דופן במכשירי השמיעה המסורבלים שלי. לא אהבתי אותם, ולא סבלתי להיראות שונה מכל חברותיי.

"ניסיתי תמיד להסתיר את המכשירים, והלכתי עם תסרוקת קארה למרות שידעתי שהיא לא מתאימה לפניי. הקארה שלי היה מנופח מאד, והרגשתי מכוערת במיוחד. השתוקקתי ללכת עם שיער אסוף לקוקו חינני, אבל הפחד שמא יראו את מכשירי השמיעה היה חזק ממני. בשיעורים המורות שלי היו צריכות לדבר אל דיבורית קטנה, שמכוונת בתדר למכשיר שמיעה שעל אוזניי, וכך הייתי שומעת את המורה טוב יותר. בכל פעם מחדש התביישתי להזכיר למורות לכוון את התדר בדיבורית, ועוד יותר התביישתי שחברותיי יראו את הדיבורית. הייתי מבקשת מהמורות להסתיר אותה ככל האפשר.

"קיוויתי שאם רק אצליח להסוות את הלקות שלי, אהיה בדיוק כמו חברותיי. זה לא קרה. כשלא שמעתי היטב, לא העזתי לשאול 'מה? מה?' ונשארתי מחוץ לעניינים. כשהבנות דיברו בקבוצה, תמיד חששתי שאני לא שומעת אותן טוב ולא מבינה מי אמרה מה. כשספרו בדיחות - לא הצלחתי מיד לזהות את הדיבור המהיר והקולע, ובוודאי לא להבין את הבדיחה. במקרה הטוב, הייתי עושה את עצמי צוחקת, ובמקרה הפחות טוב הייתי קולטת את הפאנץ' כמה שניות אחרי כולן, ומתחילה לצחוק מאוחר מדי... וזה היה מביך מאד. בנוסף, כשלמדתי בכיתות הצעירות עדיין לא הצלחתי להגות את כל העיצורים כראוי, וזה גם השפיע על חוסר הרצון שלי להתבטא בחברה.

"לא אשכח כיצד בהיותי בכיתה ב' היו מגיעות ילדות מכיתות אחרות ובקשו ממני: 'תגידי צבעים!' וכשאמרתי 'סבעים' במקום צבעים, כולן התגלגלו מצחוק ולא הבינו שאני לא אטרקציה. אני בסך הכול ילדה קטנה שנשרפת מבושה. אפיזודות כאלו הורידו עוד יותר את ביטחוני העצמי מול חברותיי השומעות. גם כשבגרתי נותרתי אאוטסיידרית כזו, אחת שתמיד נמצאת בשולי החברה בכיתה, ולא מעזה לעשות אף צעד כדי לשנות זאת".

אולם לחני היה מקום אחד בו יכלה לנוח ממאבקי ההסתרה ולחוש כשווה בין שווים. "בשעות אחר הצהרים הייתי הולכת ל'שמע קולנו', מסגרת לימודית כמו צהרון, אליה מגיעות ילדות לקויות שמיעה וחרשות. ביניהן הרגשתי אני, במלוא מובן המילה. לידן לא התביישתי במכשירים ולא בדיבורית, וחשתי כמו באי רגוע ושקט. ב'שמע קולנו' יושבות מורות מסורות ועוזרות לבנות לחזור על הנלמד בבית הספר ולהתגבר על פערים לימודיים אם ישנם. לא קל לבנות לקויות שמיעה ללמוד בכיתות רגילות, והעזרה הזו נחוצה עבורן מאד. בכיתות הנמוכות תרגלה אתי קלינאית התקשורת של 'שמע קולנו' בסבלנות מרובה, עד שהצלחתי לבטא את כל העיצורים היטב. היא עודדה אותי מאד לשוחח עם חברותיי כרגיל, ולהפסיק להתבייש במה שלא תלוי בי. אולם כשהייתי מגיעה לכיתה, התעופף ונעלם כל האמץ שבתוכי ושוב נותרתי בצד שותקת ונחיתית".

חני מדלגת על שנות הנערות שנותרו דומות מדי לקודמותיהן, ומגיעה אל התחנה הבאה בחייה: "במשך כל השנים ההורים שלי, תמכו, דרבנו, ועזרו לי במסירות נפש כדי שאתקדם ויהיה לי הכי טוב שאפשר. בחסדי ה' נישאתי לבעל מדהים, שכלל לא הסתכל על לקות השמיעה שלי כחיסרון. בעיניו, לו יש משקפים ולי מכשירי שמיעה, אז מה ההבדל?

"אחרי נישואיי התחלתי לעבוד כשפית קונדיטורית ומכרתי פטיפורים וקינוחים מושקעים לאירועים. מפעם לפעם העברתי גם סדנאות קונדיטוריה לבנות, וגיליתי שאני נהנית הרבה יותר ללמד ולהעביר את הידע שלי מאשר לעמוד ולמכור עוד ועוד פטיפורים. התמקדתי יותר ויותר בסדנאות הקונדיטוריה, וברוך ה' חשתי סיפוק גדול".

כיצד הסתדרת עם למידה רציפה לתלמידות, למרות ליקוי השמיעה?

"אכן, זה לא היה קל, ואפילו קשה למדי. הייתי בלחץ גדול שאצליח לשמוע את כל הבנות ולא אפספס אף שאלה של מישהי מהעבר השני. אבל זו הייתה גם ההצלחה העצמאית שלי: התלמידות לא ידעו שאינני שומעת! הן לא ראו את המכשירים הנחבאים להם מאחורי המטפחת, ואני השקעתי את כל כוחותיי כדי להסוות את חוסר שמיעתי. לא תמיד הצלחתי לשים לב ולהקשיב לכל בנות הקבוצה, בפרט אם הייתי באמצע תהליך זיגוג או קרמול עדין, ובוודאי כשהיו בנות רבות בקבוצה ולא הצלחתי להתחלק ביניהן... אבל הסוד שלי עמד בעוכריי ולא הסכמתי לוותר עליו בשום אופן. נראה לי ששאבתי הנאה מיוחדת מהיכולת ללמד בלי שאף אחת תדע על לקותי.

"פעם הגעתי עם חברה לאחת הסדנאות שלי, והיא צפתה בי ובבנות מהצד. בסיום השיעור היא גילתה לי: 'את יודעת מה התלמידות אומרות עליך? שאת אוהבת כל כך את הפטיפורים עד שאת לא שומעת אותן...' צחקתי במבוכה מהתירוץ המקורי שהן רקחו עבורי, ועדיין לא הסכמתי שידעו מה הסיבה האמיתית שאיני שומעת אותן תמיד. הרגשתי חייבת לשמור על מעמדי כאחת רגילה, כמו כולם, והתעלמתי מכל הקשיים בדרך".

(צילום הכנה וסטיילינג: חני פיין)

ואז ארע המפנה שאילץ את חני לחשב מסלול מחדש. "בתקופה מסוימת הייתה לי דלקת אוזניים באוזן שמאל, ולא יכולתי להרכיב את מכשיר השמיעה שלי. משום מה, גם כשהדלקת חלפה לא חזרתי להרכיב את המכשיר באוזן. הייתה לי הנאה מוזרה לראות שאני כביכול מסתדרת בלעדיו ומתגברת על הלקות שלי. הלכתי במשך תקופה ארוכה עם מכשיר שמיעה אחד בלבד, ולא הבנתי כי השמיעה שלי באוזן שמאל לא מתוחזקת והיא הולכת ומידרדרת. חשבתי שניתן להסתפק בשמיעה של אוזן אחת, ובמעט השמיעה של השנייה, אך לאחר תקופה נוכחתי לראות כי אינני מצליחה לשמוע ולתפקד כמו תמיד. נבהלתי. קלטתי מאוחר מדי כי אוזן שמאל שלי כמעט חרשת. לא עזר לי לחזור ולהרכיב את מכשיר השמיעה, כי אחוזי השמיעה ירדו ללא אפשרות חזור.

"במשך השנים הציעו לי לעתים לעשות ניתוח שתל ולשדרג את השמיעה שלי. השתל הקוכליארי הוא כמו מכשיר שמיעה בשני חלקים: בתוך הראש יש שתל פנימי, והחלק החיצוני מתמגנט אליו מבחוץ, ויחד עמו משדר השתל את הקולות מסביב אל המוח, כמו תפקידה של האוזן. עד אז סירבתי לעשות שתל. חששתי מאד מהניתוח ולא הסכמתי לשמוע על התועלת שבשתל. אבל כעת, עם אוזן אחת חירשת לא נותרה לפני כל בררה אחרת.

"זה היה לפני כשבע שנים. הקלינאית תקשורת בבית החולים עודדה אותי מאד לגשת לניתוח. עם כל הפחדים שלי מניתוח ראש, ומן העובדה כי זהו צעד אל חזור, ולא תמיד יש מאה אחוזי הצלחה, היא חיזקה אותי מאד לקראת הניתוח. בזכותה לא וויתרתי על הסיכוי לשמוע.

(צילום הכנה וסטיילינג: חני פיין)

"בחסדי ה' עברתי את הניתוח בהצלחה, והיום אני נהנית משמיעה מושלמת. באוזן ימין לא הייתי זקוקה לשתל, כי נותרו בה אחוזי שמיעה מסוימים. מספיק לי מכשיר השמיעה ובעזרתו אני יכולה לשמוע קולות כבדים כמו תנועת מכוניות ורעשי רקע. לתחושתי, זו שמיעה טבעית יותר. באוזן שמאל אני שומעת באמצעות השתל הקוכליארי ומזהה קולות דקים כמו ציוצי ציפורים וזרימת המים בברז. התחושה עם השתל היא כמו שמיעה מלאכותית מעט, אולם השילוב בין המכשיר והשתל הוא שילוב מנצח. בלעדי אחד מהם אינני מסתדרת, אך ביחד עם שניהם, ברוך ה', אני שומעת מצוין. ואם צריך עוד הוכחה הרי זו שיחת הטלפון שאנו עורכות עכשיו... לא כל כבדי השמיעה מסוגלים לשוחח בטלפון בלי לראות את שפתי הדוברים".

חני מציינת בהתפעמות, כי הניתוח הגיע בדיוק ברגע הנכון, והיא אף לא ידעה עד כמה: "כחודש לאחר הניתוח הרגשתי כאילו איני שומעת באוזן ימין כמו לפני כן. אמרתי לקלינאית כי נדמה לי, שמרוב שהשתל עובד טוב אני לא שומעת במכשיר שמיעה שבאוזן השנייה. היא אמרה לי: 'נדמה לך? מי אמר שאת מדמיינת? בואי נערוך בדיקת שמיעה'. התברר שאכן צדקתי. באוזן ימין השמיעה שלי ירדה מאד. גיליתי כי הקב"ה הקדים רפואה למכה, וניתוח השתל הגיע בדיוק בזמן, רגע לפני שהשמיעה שלי הידרדרה לגמרי. חשבתי שאוכל להישאר רק עם אוזן אחת, אך חלילה אם לא הייתי עושה שתל, המצב היה מזעזע. ואפילו לא הייתי יודעת איזו איכות חיים ושמיעה מצוינת אני מפסידה".

אחרי ניתוח השתל חזרת לחיים כמו קודם?

"חשבתי כך, ולא שיערתי איזה שדרוג אמיתי לחיים מכין לי הקב"ה בעקבות הניתוח. לפי הנהלים, כחודש לאחר הניתוח התחלתי ללכת ל'מיפויים', אלו הן פגישות סדירות עם הקלינאית תקשורת, ובהן היא ממפה את רמת השמיעה שלי, ומכוונת את עוצמת השמע של השתל לפי הצורך. בכל מיפוי היא מעלה מעט את התדר של השתל ועוקבת אחרי התגובות שלי, וכך ממיפוי למיפוי עולה יכולת השמיעה בהדרגה עד שמגיעים לעוצמה המתאימה.

"במהלך המיפויים שוחחתי עם הקלינאית רבות, ותוך כדי כיוונון השמע בשתל היא החלה לכוון אצלי עוד כמה דברים... היא הקשיבה לסיפורים שלי מהסדנאות שניהלתי, שיתפתי אותה בגאווה ב'הצלחה' שלי שאף אחת מהתלמידות לא יודעת שאני לא שומעת. אני משתדלת להסתכל כל הזמן על השפתיים שלהן ולעקוב אם מישהי מהן שואלת דבר מה, ואם אני לא מצליחה מספיק, הן בטוחות שזה רק באשמת השוקולד המעניין אותי כל כך. הקלינאית הקשיבה בתשומת לב וקלטה כי ההסתרה גובה ממני הרבה כוחות. היא החלה לשכנע אותי להוריד את המשא מעל כתפיי ולהפסיק להתבייש בלקות שלי. 'כשאת מסתירה את הסוד, העול הזה סוגר אותך' כך אמרה לי. 'את מתאמצת לשמור עליו בתוכך, ולא יכולה לשחרר ולהשתחרר מהעול הזה. חבל על הכוחות שלך. יהיה לך הרבה יותר נעים וקל אם התלמידות ידעו שאינך שומעת טוב. הן יבינו שאם הן רוצות שתשמעי אותן- עליהן להסב את תשומת ליבך. את לא יכולה ללמד בשחרור ובזרימה, כשאת נתונה כל העת למאמץ ההסתרה והאחריות להקשיב מוטלת עליך. תעבירי להן את האחריות לשיח, ויקל לך בהרבה'.

הסוד נחשף

"זה לא היה חדש לי. רבים כבר ניסו לשכנע אותי שאין כל בושה בהיותי כבדת שמיעה, ומעולם לא השתכנעתי. הסוד היה יקר לי יותר מדי. אולם הקלינאית הטובה לא נרתעה. כמו פסיכולוגית סבלנית היא ישבה, הקשיבה והמריצה אותי לעשות את הצעד הנכון. המיפויים הטכניים הפכו לפגישות טיפוליות, ויחד עבדנו על חשיפת הסוד שלי. היא הייתה אומרת לי: 'עכשיו אני התלמידות שלך. תספרי לנו שאת לא שומעת', ואני התאמנתי עליה. ככל שהבנתי שהיא צודקת, וזהו סוד מכביד מדי ומיותר, היה לי מאד קשה להתגבר על המחסום הפנימי. ישבתי וכתבתי לי במשפטים מסודרים מה לומר לבנות ובאילו מילים בדיוק לספר, והתאמנתי עליהן שוב ושוב. בכל פעם שהגעתי אליה למיפוי כי הייתה שואלת אותי: 'נו, כבר סיפרת לתלמידות?' עד שאזרתי אומץ וקפצתי למים.

"בפעמים הראשונות שספרתי, גמגמתי והסמקתי ולא ידעתי מה לומר ואיך, אולם מפעם לפעם זה הפך לקל יותר. הייתי מתחילה סדנה ואומרת להן 'אני רוצה לומר משהו חשוב. יש לי בעיית שמיעה, ואם אתן רוצות לומר לי משהו, תדעו להצביע ולהסב את תשומת לבי'. צחקתי שאני מחזירה אותן לימי בית הספר עם ההצבעות, והגילוי היה עובר בשלום.

"ויותר מכך, הפסקת ההסתרה שלי שחררה משהו בי ובהם. הסדנאות שלנו נהיו מלאות זרימה וחיים. הבנות אהבו את הפתיחות הזו ביננו, והעריכו מאד את האומץ שלי. ולי אישית הכול נהיה קל בלי השוואה. האחריות לניהול התקין של הסדנה כבר לא הייתה עלי. ידעתי שאם הן רוצות לפנות אלי הן יודעות כיצד לעשות זאת, ומשא עצום ירד ממני".

(צילום הכנה וסטיילינג: חני פיין)

האם גילית את סודך רק לתלמידות בסדנאות או גם לאנשים נוספים עימם נפגשת?

"מן הסדנאות, המשכתי גם לשאר האנשים. לפני השיחה אני אומרת בברור את הצורך שלי לראות שפתיים ומסבירה מה לעשות אם רוצים לקרוא לי ואינני שומעת. כך באסיפות הורים, וכך במפגשים אקראיים עם פקידי משרד או מוכרות בחנות. ברוך ה', למדתי לעשות זאת בלי להתבייש. פתאום המכשירים כבר לא חייבים להיות מוסתרים וחבויים כמו פעם, האחריות לניהול תקין של שיחה לא נתונה רק עליי, ואני יכולה לנפנף בגאון בעובדת היותי כבדת שמיעה. כל חיי היומיום שלי השתנו לטובה, וכאילו אבן ענקית ירדה מעליי. מעול של הסתרה והכחשה, עברתי לקלילות של גילוי לב, ושמחה. אני מרגישה שהקלינאית המסורה הצילה לי את החיים. עד היום, שבע שנים לאחר הניתוח, אנו שומרות על קשר ויש לי הכרת הטוב עצומה אליה".

מאחורי המסיכה

"היום עם הקורונה וחיוב המסכות, נדרש ממני אומץ כפול לעמוד על שלי ולבקש שיסירו את המסיכות כאשר משוחחים אתי. יש חוק מיוחד האומר שבעת דיבור עם כבדי שמיעה, יש לעמוד במרחק של שני מטרים זה מזה ולהסיר את המסיכה כדי שהשפתיים יישארו מגולות. אולם רוב האנשים אינם יודעים זאת, ויש כאלו שמפחדים מאד משוטרים או מקורונה ומקשים מאד על כבדי השמיעה. לפני כמה חודשים הייתי בקופת חולים, והייתי זקוקה לעזרה מהפקידה. היינו במרחק גדול, והיה גם מסך שקוף שהפריד ביננו, ולמרות זאת הפקידה המבוגרת לא הסכימה להסיר את המסיכה. הפחד שלה מהדבקה היה כל כך גדול. הבנתי אותה אולם הייתי מתוסכלת. איך אוכל להבין מה לעשות כשאינני שומעת אותה? כמעט בכיתי שם בחוסר אונים, עד שברגע האחרון קלטה המזכירה השנייה את המתרחש ומיד פנתה אלי והסירה את המסיכה. מאז, בכל פעם שאני מגיעה לקופת חולים היא מיד מכריזה שהיא תעזור לי ומקלה עלי מאד".

כיום נמצאת חני בקבוצה של נשים כבדות שמיעה שמנסות לקדם את עניין הזכויות והנגישות לכבדי שמיעה, כמו תמלול באירועים וכו'. "אני חשה הזדהות ושותפות של אמת איתן, ומקווה להפוך את חייהם של כבדי השמיעה לאפשריים יותר. חוק המסיכות הוא רק שלב אחד בדרך להבנת צרכיהם של כבדי השמיעה בחברה".

בימי הקורונה התמעטו מאד סדנאות הקונדיטוריה של חני. במקומן, נפתח אפיק חדש ומרתק בפניה: "מאז ומתמיד אהבתי לטייל בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים. אני אוהבת את חגיגת הצבעים, הריחות והקולות שיש בשוק. יש שם טעמים נדירים, פירות וירקות מיוחדים ותבלינים עשירים שמרכיבים קולינריה מושלמת. זהו השוק הכי מתוייר בארץ. גם בסגרי הקורונה, כאשר המשק היה מושבת, בשוק 'מחנה יהודה' רוב החנויות היו פתוחות, בזכות היותו של השוק מקום פתוח והדוכנים - חנויות מזון חיוניות. באחת הפעמים שטיילתי בשוק חשבתי: 'במקום ליהנות לבדי אני יכולה להדריך מבקרות בשוק וליהנות יחד איתן!' התחלתי עם קבוצת חברות, ואחרי התגובות שלהן מגיעות אלי כל הזמן עוד ועוד בקשות לימי כיף ופינוק של סיורים קולינריים בשוק.

"בתחילת הסיור אני מסבירה לבנות על הגבלת השמיעה שלי, והן לא נבהלות כלל. הכול פתוח וזורם ביננו, וכשאני לא מתביישת – לכולנו נעים יותר. גם כשאנו נכנסות לחנויות בשוק, אני מזכירה למוכרים: 'אם אתם רוצים שאשמע אתכם – בבקשה תדברו כשהפנים לכיווננו ובלי מסיכה, כך שאוכל לקרוא את השפתיים שלכם'. רובם של המוכרים מבינים עניין וזה לא מפריע לאף אחד.

"הסיור הכי מרגש שהיה לי, נערך עם שלוש בנות חרשות שפנו אלי. יש להן מכשירי שמיעה, אך ביניהן הן דברו בשפת הסימנים וריתקו אותי מאד. יחד צעדנו מדוכן לדוכן, בעלי החנויות שיתפו פעולה ודיברו לאט וברור, והן נהנו מאד. ויותר מהן, נהניתי בעצמי. אינני מצליחה להסביר מדוע, אולם דווקא בגלל שהן לא שומעות, והרגשתי חלק מהן, זה היה סיור מופלא שלא אשכח בחיים".

''דווקא בגלל שהן לא שומעות הרגשתי חלק מהן''. חני בסיור עם 3 נשים לקויות שמיעה

לסיום, חני מפתיעה ואומרת: "אחרי הניתוח ובעיקר אחרי גילוי הסוד, יכולתי סוף סוף להבחין גם במעלות שיש דווקא במצב שלי ככבדת שמיעה. פתאום הבחנתי כמה נוח לי לשלוט באפשרויות השמיעה, מה שבן אדם רגיל ששומע לא יכול. כמו ללחוץ על OFF/ ON... כשאני רוצה לשוחח ולהקשיב – אני מדליקה את מכשירי השמיעה, וכשאני רוצה שקט – אני מנתקת וצוללת לעולם מבורך של שקט ורוגע. זה מדהים. אני יכולה לישון בדממה גם כשיש רעש של דחפור בקומה מעליי... אפילו הבן הקטן שלי מזהה מתי אני מורידה את המכשירים ושואל: 'אימא, את כבר ב'דממה'?'

"מי שלא יודע מהו שקט, לא יודע מה הוא מחמיץ. בסדנאות אני אומרת לתלמידות שלי: 'בואו נקשיב לשקט'. אנו יושבות בדומיה, ורואות כמה השקט נעים. השקט הוא ממכר. מי יכול לחיות ברעש כל היום? לו הייתה לי אפשרות לבחור, הייתי בוחרת להיות בדיוק כמוני: לא לשמוע ברמה שלי, כך שברוך ה' אני יכולה לתפקד עם עזרי השמיעה, יחד עם היכולת להפסיק לשמוע בזמנים שונים. ואני מודה להקב"ה על שניהם".

חני פיין בשיחה מרתקת עם אפרת ברזל: "די כבר עם הסודות"

ליצירת קשר עם חני פיין: chanifine@gmail.com