סיון רהב מאיר: המסכת שמנפצת את כל מה שאנחנו חושבים עליו כהצלחה

המנהג המקסים הזה מתחיל עכשיו, בשבתות שאחרי פסח: לימוד מסכת אבות. זוהי מסכת שלא עוסקת בדינים ובהלכות, אלא בענייני מוסר ומידות טובות. נהוג לומר שדרך ארץ קדמה לתורה – ולכן גם אנחנו משתדלים ללמוד כעת דרך ארץ, ממסכת אבות, לקראת קבלת התורה, בחג השבועות.

הנה לדוגמה כמה הגדרות מהפכניות ממסכת אבות, שמסבירות מחדש מהם חכמה, גבורה, עושר וכבוד:

אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם.

אֵיזֶהוּ גִיבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת.

כל משפט כאן מנפץ את מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כעל הצלחה, ושולח אותנו לעשות עבודה פנימית בתחומים האלה: חכמה היא היכולת ללמוד מאחרים, גבורה היא היכולת להתאפק, עושר אמיתי הוא השמחה במה שיש לנו, וכבוד – זה לתת כבוד לאחרים.

מסכת אבות. זו רק דוגמה אחת קטנה מתוכה.

המהפכן

לפני שנה, בשיא הסגר, רק קומץ אנשים ליווה למנוחות את הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים", שנפטר מקורונה בגיל 55. השבוע, רבים התארגנו להגיע לאזכרה הראשונה במלאת שנה לפטירתו. הרב הבר לא אחראי רק למהפכת תרומת הכליות בישראל. הוא לא רק הציל את חייהם של 1,000 נתרמים. הוא חולל עוד כמה מהפכות במקביל:

• המהפכה החברתית - יש לך יוזמה טובה? יש לך חלום? קדימה, תקדם אותם. אל תחכה למדינה, לממסד, לתורמים. תתחיל, ואולי לאט לאט תהפוך את העולם.
• מהפכת האכפתיות - הרב הבר גילה את המצוקה בתחום הזה כשנזקק בעצמו לתרומת כליה. אחרי שקיבל תרומה, יכול היה לחזור לשגרה, אבל הוא נתקל בבעיה אישית – והחליט לפתור בעיה ציבורית. זוהי גדלות. לא להסתפק בפתרון פרטי, לא לעזור רק לעצמך, אלא לשנות את הכללים ולהיטיב עם כולם.
• מהפכת הטרנדיות - אנחנו מרבים לדבר על לחץ חברתי שלילי, שגורם לאדם להיסחף למחוזות לא טובים כי "כולם ככה", אבל הרב הבר יצר לחץ חברתי חיובי. פתאום "כולם תורמים כליה", אז אולי גם אתה חייב להצטרף לאופנה? זוהי הוכחה שאפשר לייצר קמפיין חינוכי, שכולו נתינה ומסירות. ביישוב עלי, שבו מתגוררים תורמים רבים, פורסמה פעם בדיחה: "נפתחה קבוצת תמיכה לאנשים עם שתי כליות".
• מהפכת האחדות - בכל פעם מחדש כליה חרדית נכנסת לגופו של חולה חילוני, או כליה שמאלנית עושה את דרכה לגופו של חולה ימני. הרב הבר הסביר זאת בעצמו: "אני לא מבקש מאף אחד לתרום כליה לאדם זר, כי זה לא אדם זר. זה אחיך".

לזכרו.

הגידו כן לזקן

הנה מחשבה שכתבה נעמה להב: "שמתם לב שבימי השואה, הזיכרון והעצמאות כולם מחפשים זקנים לדבר איתם? כן, זקנים. לבתי הספר, לראיונות ברדיו ובטלוויזיה, לכנסים. מישהו שברח מטרבלינקה, מישהו ששמר בלילה בפרדסים של הקיבוץ, מישהי שעלתה לארץ בגיל עשר בדרך לא דרך. פתאום האמא השכולה ממלחמת יום כיפור, או החלוץ שהקים יישוב לפני עשרות שנים – מקבלים את מלוא הכבוד ותשומת הלב. אנחנו יושבים בסלון או ברכב או מול הסלולרי ומקשיבים בפה פעור לסיפורים שלא ייאמנו. אנחנו מתבוננים באנשים האלה ותוהים – את כל זה הם עברו? איזה ניסיון חיים, איזו עוצמה מצטברת, כמה אפשר ללמוד מהם. אני חושבת שלזה התורה התכוונה בשלוש מילים בפרשת 'קדושים', הפרשה שנקרא בקרוב בתורה: 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן'.

"אנחנו מכירים את המצווה הזו עוד מהגן, עד שאולי שכחנו לשים לב למילים. זה לא "ודאגת לזקן", לא "וריחמת על הזקן", לא "וקמת לזקן באוטובוס". והדרת פני זקן. תראה את ההדר שיש בפנים שלו. תדאג לכבד, לרומם ולהדר את הזקנים בחברה שלנו. תן כבוד לכל שנה ולכל קמט. האם זה חייב לקרות רק בימים מיוחדים כאלה, או שאפשר להרחיב זאת לכל השנה כולה?".

לעילוי נשמתם, לעילוי נשמתנו

לא נעים לי. לא הספקתי אפילו לחזור לכל מי ששלח לי הצעה לכתבה להיום: מבצע התרמה למען חיילים בודדים לזכר שון כרמלי, פעילות מיוחדת של תנועות הנוער, מיזם חרדי לאמירת תהלים על כל נופל, שיר חדש שכתב חייל שנפל ואחיו הצעיר הקליט כעת באולפן. וזו רק ההתחלה. ביקשו ממני לראיין את אנשי פרויקט "נצר אחרון" שמנציחים נופלים שהיו שריד אחרון ממשפחתם, בעיקר ניצולי שואה שעלו לארץ ואז יצאו למלחמה. וגם לכתוב על האזכרה לתמר פניגשטיין, שנהרגה בשירות לאומי, כדי לתת מקום למשרתי השירות הלאומי ביום הזה. ולדבר עם בית ספר בארצות הברית שעושה זום עם בית ספר בארץ לטקס זיכרון משותף. וכמובן להזכיר את הדר גולדין ואורון שאול, דווקא היום.

איזה גל עצום שוטף אותנו. אולי אנחנו רוצים לכפר על כל מה שבוטל בשנה שעברה, שנת הקורונה והסגר, ואולי רוצים להזכיר לעצמנו שאנחנו הרבה יותר ממדינה שיש בה ארבע מערכות בחירות בשנתיים. ועם כל המאמץ, הרי לא נצליח להקיף היום 23,928 סיפורים של חללים.

אז אולי הדבר הטוב ביותר לעשות לזכרם זה לפזר את האנרגיה המרוכזת של היום הזה על פני כל השנה. לשמור את האבקה המיוחדת והקדושה הזו גם להמשך. לא, הכוונה אינה לחיות תחת "המסדר יעבור לדום", אבל המדינה תעבור לנוח. תקשיב, תתעניין, תזכור. שנמשיך לשלוח לנופלים, כל השנה, מצוות ומעשים טובים, לזכרם. שנגרום להם להיות גאים בנו ובמה שאנחנו בונים ביחד. לא רק לעילוי נשמתם, שם בעולם הבא, אלא גם לעילוי נשמותינו, פה בעולם הזה.

במותם לא ציוו לנו סתם חיים, אלא את ה-חיים. בה' הידיעה. חיים משמעותיים יותר.