מיכל אסולין: "הודיה נהרגה על קידוש השם, זה מה שמחזק אותנו"

"הודיה הייתה בת 14 וחצי, ילדה תמימה שמעולם לא נגעה לרעה בזבוב, היא סיימה את לימודיה באולפנה וביקשה בסך הכל לחזור הביתה", כך מתארת מיכל אסולין, אמה של הודיה נחמה אסולין, את יום הפיגוע בו נרצחה בתה, לפני קצת יותר מעשר שנים.

זה קרה יומיים לאחר חג הפורים. המחבל חסין עלי חסן א-קואסמה הניח תיק עם מטען חבלה בסמוך לטלפון ציבורי בתחנה הסמוכה לבנייני האומה. המטען התפוצץ וגרם למותה של תיירת בריטית ולפציעתם של 68 אזרחים. הודיה הייתה אחת מהפצועים, ומאוחר יותר התברר שהיא הפצועה הקשה מכולם. במשך כשבע שנים היא הייתה מחוסרת הכרה, בחלקן אושפזה בבתי החולים השונים ובחלקן שהתה בבית הוריה במבוא חורון, כשמשפחתה מתמסרת אליה סביב השעון, ועושה כל מה שאפשר כדי להעניק לה חום, אהבה ותחושה אמתית של בית.

כשהייתה הודיה בת 21 החמיר מצבה ולאחר תקופה של התדרדרות היא השיבה נשמתה לבורא. "הודיה נהרגה על קידוש השם", מסבירה מיכל, "והאמת היא שזהו הדבר היחיד שמנחם אותי – זה לא שהיא נפטרה במוות מסתורי או תמוה, אלא פגעו בה אך ורק בגלל שהיא יהודייה, זו הייתה הסיבה היחידה".

בוחרים בחיים

לא קל למיכל לקיים את השיחה שלנו דווקא ביום הזיכרון. "זהו יום קשה עבורנו", היא מסבירה, "אבל כמו אצל משפחות שכול רבות, זהו לא יום הזיכרון היחיד שאנו חווים במשך השנה. כהורים אנו מרגישים שכל אירוע שקשור לילדה שלנו הוא מעין יום זיכרון, כולל ימים טובים וערבי שבתות. עם זאת, יום הזיכרון הרשמי מעמיד אותנו באופן בלתי נמנע מול הזיכרונות והכאב. אי אפשר להימלט מכך, זוהי התחושה.

"מצד שני", היא מוסיפה, "יום הזיכרון הוא גם הזדמנות עבורנו לפגוש את כל הסולידריות, החום והאהבה של עם ישראל, שאלו דברים שכל כך מנחמים ומעודדים. אישית, מרגש אותי בכל שנה מחדש לראות איך שביום הזיכרון כולם רוצים לשמוע על חללי המערכות, גם אם נהרגו לפני 30 או 40 שנה. כולם רוצים לקחת חלק מהכאב של המשפחה.

"זה מתבטא אפילו בדברים הקטנים. הנה, קמתי הבוקר וכשהצצתי במכשיר הנייד, גיליתי  את הבת שלי בשורה ארוכה של סטטוסים שאנשים בחרו לפרסם, ובכך לספר את הסיפור שלה, כדי להראות שאכפת להם והם חושבים עלינו. זה ריגש אותי מאוד".

את חושבת שכאנשים מאמינים קל לכם יותר להתמודד עם מה שקרה?

"ברור, אין ספק שהאמונה מחזקת אותנו ומחזיקה אותנו שפויים. בדיוק נתקלתי ברעיון יפה בשיעור שניתן לזיכרון הנופלים. דובר שם על כך שיום הזיכרון נראה לנו לפעמים כמו יום בו אנחנו יכולים כביכול להחזיר את יקירינו לחיים, אך ברור שזה לא נכון. הדבר היחיד שביכולתנו לעשות הוא להמשיך את האור שלהם. ישנו משפט ידוע: 'במותם ציוו לנו את החיים', ואני חושבת ששם בדיוק מתבטא התפקיד של כולנו. הרי בכל תכנית או שידור שאנו שומעים ביום הזה, ישנן משפחות שמתארות את בן המשפחה שנפל, כולן מדברות על שמחת חיים מיוחדת, על טוב לב, על כמה הוא היה בעל חסד אהוב בקרב מכריו, וכמה הוא יכול היה לשמש דוגמה לרבים אחרים. התפקיד שלנו הוא לקחת את האור המיוחד הזה אל תוך החיים שלנו, ולבחור בהמשכיות החיים".

איך מצליחים לעשות זאת בפועל? איך מתרוממים וחוזרים לחיים אחרי כזה אסון?

מיכל טוענת שאחד מאלו שעזרו להם בכך הוא ארגון 'משפחה אחת' התמוך במשפחות נפגעות טרור. "את מינדי לוינגר, אחת הפעילות הנמרצות ביותר בארגון, פגשתי בלילה הראשון בטיפול נמרץ, מיד לאחר הפיגוע. זה היה לילה מאוד קשה, בו הרופאים הודיעו לנו שייתכן שהודיה כלל לא תעבור אותו. פתאום הופיעה מינדי, הציגה את עצמה, ושאלה מה היא יכולה לעשות בשבילנו. מתוך כאב השבתי לה: 'את יכולה להחזיר לי את הילדה שלי? אני לא רוצה שום דבר אחר'. מינדי הייתה מדהימה, היא רק חיבקה וזהו, אבל מאז אותו יום הקשר שלנו לא פסק. רק אחרי שהודיה נחמה נפטרה גיליתי עד כמה שאנו זקוקים לקשר הזה, בעיקר בשביל הילדים. כי דווקא הילדים בשלב הראשון הראו כלפי חוץ כאילו שהכל בסדר. אמנם היה ברור שעברה עליהם תקופה לא פשוטה, אבל בהתחלה הם הראו הסתגלות כמעט מלאה. לאט-לאט התחלנו להבחין בתופעות לוואי ובהתמודדות. בשלב זה נעזרנו המון ב'משפחה אחת', ומהר מאוד גיליתי שילד לא חייב לשבת מול פסיכולוג ולספר לו על בן משפחה שהלך, לפעמים מספיק לתת לו לקפוץ בתוך נחלי מים או להשתתף בטיולים, כאשר בין לבין יש סדנאות שמעבדות את הכאב או נותנות לו ביטוי, וזה בדיוק מה שעושה הארגון".

ומה אתם כהורים מסבירים לילדים על מה שקרה?

"עוד לפני שאנחנו מסבירים לילדים אנו מנסים קודם כל להסביר לעצמנו, ולא תמיד זה קל, כי אין כאן הסבר ברור. הדבר היחיד שמנחם אותנו זו הידיעה שכולנו מונהגים בידיו הרחומות של הקב"ה, הוא זה שמנהל את העולם והוא בחר לתת דווקא לנו לעבור את מה שעברנו. גם הידיעה שהודיה נהרגה על קידוש ה' מאוד מחזקת. אין ספק שזו זכות גדולה".

ילדה של עם ישראל

מיכל עוצרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה, ואז נזכרת במוצאי השבת הראשונה לאחר הפיגוע. "הודיה שכבה אז בטיפול נמרץ, ואחד הרבנים הגדולים אמר לי: 'מיכל, את הרית את הילדה וילדת אותה, אבל זו לא ילדה פרטית שלכם, אלא ילדה כללית של עם ישראל'. באותו זמן לא הבנתי למה הוא מתכוון – הרי זו ילדה שלי שאני גידלתי, איך אפשר להפוך אותה לנשמה של עם ישראל כולו? אבל עם השנים, כשראיתי איך שהיא נגעה לליבם של כל כך הרבה אנשים, והיו רבים שבאו וביקשו לתת את הלב והנשמה שלהם ככל שאפשר, התחלתי להבין את הדברים.

"כי זה היה פשוט מדהים - במשך כל התקופה שהודיה שכבה פצועה, התגייס כל עם ישראל, ולא משנה מאיפה הוא בארץ או בעולם, כדי להתפלל עבור 'הודיה נחמה בת  מיכל' – ילדה שלא הכירו מעולם, וידוע לי שרבים המשיכו למלמל את שמה לתפילה גם הרבה אחרי שנפטרה. נערכו למענה כל כך הרבה הפרשות חלה, כולל הפרשת חלה עולמית בה השתתפו אינספור נשים. אני זוכרת שבאחד מימי ההולדת שלה החליטו חברותיה לחלק סוכריות בכל מיני מקומות בירושלים, ואנשים מכל הסוגים של עם ישראל – גם חילוניים וגם חסידים  ממאה שערים, עצרו וברכו 'שהכל נהיה בדברו', מתוך אמונה שהכל נעשה במאמרו של בורא העולם. הם התפללו והזילו דמעה, הכל למענה.

"לא פעם עצרתי את עצמי במהלך התקופה הזו וניסיתי להבין – מה קורה פה? הרי מתחוללים מול עינינו דברים נשגבים. התשובה שלי היא שאנחנו באמת לא מבינים מה הקב"ה רצה לומר לנו ולמה קרה מה שקרה, אבל ברור שהייתה כאן מטרה לגייס הרבה מאוד תפילות. הקב"ה בוודאי משתמש בתפילות הרבות שהיו באותה תקופה, כדי לקדם את הגאולה השלמה ואת ישועת ישראל.

"באחד הימים", ממשיכה מיכל, "ניגשה אליי רבנית כלשהי ואמרה משהו שכל כך נגע לליבי: 'המשיח מתקרב, וכדי להביא את הגאולה חייבים הרבה תפילות. קשה לגייס אנשים כדי שיתפללו על המשיח, אז הקב"ה שלח לכאן ילדה מחוסרת הכרה כדי שתעורר אותנו ותהיה  חלק מאתנו, כך יש תפילות עליה, אבל בסך הכללי אלו בוודאי תפילות לגאולת ולישועת עם ישראל".

"לומדת מבתי"

"באופן אישי", ממשיכה מיכל, "כשאני עולה בכל שנה לבית העלמין, אני מציצה בזווית העין על הדברים שבחרנו לכתוב על המצבה של הודיה נחמה, ואומרת לעצמי: 'זו הבת שלי, אבל במקום שאמא תלמד בת איך להתנהג בחיים, אני זו שלוקחת ממנה לחיים ולומדת ממנה'".

והיא מפרטת: "אני משתדלת לקחת ממנה את הדבקות בחיים, את השמחה הפורצת שהייתה בה בכל מצב, ואת גמילות החסד המיוחדת שאפיינה אותה, בלי לחשוב מה היא תקבל בתמורה או למה לה בכלל לשמוח. אני מודה שלא תמיד אני מצליחה ליישם את הדברים הללו במלואם. נדרשת לשם כך עבודת המידות, אבל אני מרגישה שזה מוטל עליי, כי בסופו של דבר הודיה לא השאירה אחריה שום מורשת גשמית - אין לנו ילדים או נכדים שנולדו ממנה, אבל היא השאירה אחריה מורשת רוחנית, דווקא בזכות התכונות שלה ובפשטות של ילדה בת 14 וחצי.

"גם משבע השנים בהן היא שכבה פצועה, אני יכולה לקחת דברים חשובים לחיים. אני שואפת ללמוד ממנה איך על אף הייסורים שהיו לה היא נלחמה על כל נשימה, איך היא נאחזה ממש בציפורניים ולא ויתרה. אפילו בימים האחרונים, כשהיא כבר שכבה בטיפול נמרץ, הרופאים קראו לי ואמרו: 'זה הסוף, תיפרדו'. אבל אני שאלתי אום: 'על מה אתם מדברים? הודיה מזיזה את העיניים, היא מסתכלת עליי, שומעת אותי ונענית לליטופים לנשיקה שלי. איך אפשר לומר שהיא לא אתנו?'"

יש משהו שתרצי שניקח על עצמנו לעילוי נשמתה של הודיה נחמה?

"ידוע שהדבר העיקרי שאנו צריכים בעולם הזה הוא חסד, ולפעמים הקב"ה שם אנשים במצב של חולי או איזה חסר, כדי שירבה החסד בעולם. בהודיה נחמה שלנו היה הרבה מאוד חסד. לא רק גשמי, אלא גם רוחני, כמו שימת לב לחברה וחיוך למי שזקוקה לו. סיפרה לנו אחת מחברותיה שבדיוק ביום של הפיגוע היא אמרה לה: 'הודיה, אני מה זה רעבה', והודיה, בלי לחשוב הרבה, לקחה שקלים בודדים מהארנק שלה וקנתה לה ופל מצופה. בלי לצפות לתמורה או שמישהו יראה.  זה מה שאפיין אותה. אני חושבת שאם אנשים יקבלו על עצמם דווקא ביום כזה להרבות חסד לעולם, לשים לב לאנשים שהם בדרך כלל שקופים, או לעשות משהו טוב עם מישהו, זה בוודאי יהיה לעילוי נשמתם ולזכרם של כל הנופלים ולישועת עם ישראל כולו".