לומדים מפרשת מצורע: כך חוגגים החרדים את יום העצמאות

ערבי אחד שאל ישראלי בערב יום הזיכרון: "למה אתה עומד בצפירה?".

השיב לו הישראלי: "אני עומד דום לזכר החללים הישראלים שנהרגו במלחמות ישראל".

"ומה עם החללים שלנו?", שאל הערבי.

השיב הישראלי: "את זה אני אחגוג מחר...".

זכורני, פעם ביקש מורה מתלמידיו לצייר סמל ל"חג העצמאות". הרי לכל חג יש סמל שמאפיין אותו - ולחג העצמאות לא יהיה?!

הציורים היו שונים בסגנונם אך שווים ברעיונם: כולם ציירו מנגל, שיפוד מבושר ופלח אבטיח...

תמימות הילדים חשפה את האמת העירומה...

אכן, שמחה גדולה שהוקמה מדינה המהווה מקלט לעם היהודי, אך האם ניתן לשמוח גם ב"יהדותה"? האם האנטישמיות התקשורתית-ממשלתית מאפשרת ליהודי לנהל את חייו בארץ המובטחת מאת ה' - על פי רצון ה'?

אך מה זה משנה? הרי יש מנגל בשר ויום חופש, אז למה לא לחגוג?! אכן, זהו אופי החג וזהו סמלו.

אך להווי ידוע, שגם הציבור החרדי - שאינו סוגד לפולחן המנגל - חוגג את יום העצמאות, אך בדרכו.

ולא, לא בשריפת דגלי המדינה. זה שייך לפלג מועט וקיצוני שאין הציבור החרדי מזוהה עמו.

כוונתי לדרך ייחודית, שאם נשכיל להפנים את סודה, עלה נעלה על הכביש מהיר הישר לגאולה. 

* * *

פרשיותינו עוסקות בסוגיית בידוד והסגר.

אדם שהרבה לדבר לשון הרע ופילג בין הבריות, קיבל צרעת (ויקרא רבה י"ח, ד'; ובשפתי חכמים ויקרא י"ג, מ"ו – א': "מצורע" - מוציא-רע), והיה הכהן בא לראות את נגעו, ואם מצאו טמא, היה המצורע מופרד מן העם ונשלח לבידוד מחוץ למחנה - מידה כנגד מידה, על שהפריד בין הבריות (רש"י, שם).

אך שימו לב להלכה מעניינת.

אומרים חז"ל (מועד קטן ז): "חתן שנולד בו נגע, נותנים לו שבעת ימי המשתה... וכן ברגל (במועד), נותנים לו (לכל מצורע) שבעת ימי הרגל".

שמעתם? נאסר על הכהן לפסוק על נגעים של חתן בימי שמחתו, ושל שאר כל אדם במועד - כדי שלא לקלקל חלילה את שמחתם...

שומו שמים! הרי מדובר באנשים רעים ומושחתים, מספרי לשון מובהקים, שקיבלו צרעת כעונש על שסכסכו בין הבריות - אז מה פשר ההתחשבות ברגשותיהם???

נתבונן.

* * *

הגאון רבי ברוך תאומים זצ"ל, בעל ה"ברוך טעם" וחותנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל, היה רבה של העיירה לייפניק.

יום אחד יצא קול, שהבלן במקווה חלה.

באותו יום נעצרה כרכרה מהודרת ליד בית הרב; הגבירה המפורסמת מרת תמר'ל הגיעה מוורשה כדי לשוחח עמו.

הרבנית קיבלה את פניה והודיעה שהרב לומד בחדרו, אך אין להפריעו אלא בעניין פיקוח נפש.

"אמנם באתי בענייני נפשות", אמרה הגבירה, "אך אין זה פיקוח נפש חלילה". היא סיפרה שבאה להציע את בתה הנעלה לבן הרב המפואר.

הרבנית הודיעה שכבוד הוא לה, אך זה עניינו של הרב. הוא יסיים את לימודו ותוכל לשוחח עמו.

כעבור זמן מה יצא הרב מחדרו להפסקה קלה. הרבנית הגישה לו כוס תה מהביל וסיפרה שהגיעה אורחת חשובה.

מרת תמר'ל נכנסה אל הקודש פנימה להציע את הצעתה לרב, והרבנית חזרה אל המטבח.

תמר'ל אמרה את דבריה, ולפתע נשמע מהמטבח צחוק כבוש. העוזרת התלוצצה והרבנית גיחכה.

באותו רגע טפח הרב בידו על השולחן וקרא: "שקט! יוס'ל חולה!".

תמר'ל נחרדה. "האם יש חולה בבית?!", שאלה.

"לא", השיב הרב, "יוס'ל, הבלן של העיירה, שוכב בביתו חולה ומתייסר".

התפלאה תמר'ל: "למה אסור לצחוק בקול אם החולה איננו בן משפחה, וגם לא נמצא בבית?". היא משכה בכתפיה והתעניינה מה דעת הרב לגבי הצעת השידוך.

אמר הרב: "שמענו עליך טובות רבות: ידך פשוטה לצדקה, ובפרט להחזקת תורה, אך לצערי לא נוכל להיות מחותנים".

הגבירה הייתה המומה. "מדוע?", תמהה.

השיב הרב: "מי שלא מבין שאי אפשר לצחוק כשיש בעיר יהודי שמתייסר - אין לנו עסק עמו!"...

* * *

הבה נתאר לעצמנו את מצבו של החתן המצורע.

לא נדע איך הצליח להעלים מעיני כלתו את מידותיו הרעות, אך היא הסכימה להינשא לו.

ואז הוא הצטרע.

לבטח הוא ניסה בכל דרך להעלים מעיניה את נגעיו המכוערים, שלא תבטל חלילה את השידוך.

ואז, תארו לכם, היה מגיע הכהן, מבקש ממנו להפשיל את השרוול, מתבונן בכתם ומודיע: "חמוד, תארוז בגדים, אתה יוצא לבידוד מחוץ למחנה"...

איזו בושה הייתה לחתן... מסתורו נחשף, והוא היה מתמלא זעם על הכהן שהסגירו, ואולי אף כלפי התורה שהורתה לו לעולל לו את זאת...

כמוהו היה חש גם אותו מצורע שהתארגן לחוג את המועד עם בני משפחתו, והיה מגיע הכהן לבדוק את נגעו ומבשרו, שאת החג הוא יחוג בגפו בין כתלי ההסגר.

צער המשפחה ובושת המצורע היו מולידים זעם עצום כלפי הכהן, וכלפי מי שציווה עליו כן.

לפיכך נאסר על הכהן לטמא את נגעו של חתן בימי שמחתו, ושל שאר כל אדם בימי המועד, כדי לא לצערם בהשבתת שמחתם - אף שהם השביתו שמחות של אחרים בלשונם הרעה...

כותב רבי חיים זייצ'יק זצ"ל (אור הנפש, פר' תזריע): "והיות שאין השמחה האמיתית הולמת רגשי איבה ובוז, מן ההכרח הלוא שכל אלה שהוזקו ונהרסו ממנו המשתתפים בכלולותיו של החתן המנוגע, יעלימו עין וישכיחו את עצמם מכל חסרונותיו של החתן דנן, ולא להרהר כלל וכלל בכל מגרעותיו". 

"עד כדי כך זירזתנו תורתנו הקדושה, שנדע לשלוט בנפשותנו", חותם הרב.

מסר מפעים. תלמד להתחשב ברגשותיו של האדם ותעשה הכל על מנת שהוא לא יפגע, כי זאת הדרך היחידה להחזירו למוטב - בדרכי נועם!

* * *

חגיגות יום העצמאות נחגגות ברובן בניגוד להלכה - בשמיעת מוזיקה האסורה בימי ספירת העומר, ובערבוביה של גברים ונשים.

אז נכון, יש צרעת. אך במקום להילחם ולהכריז טומאה על עצם היום, התעוררו צדיקים לערוך "בר בי רב" - שמחזיר אלפים למסורת ישראל באמצעות ריבוי שיעורי התורה היום הזה...

כך חוגגים החרדים עצמאות!

שהרי "אין לך בן חורין - אלא מי שעוסק בתורה!" (אבות ו', ב').

ולוואי שילמדו מזה איך להתחשב באחר ולא לפגוע במסורתו, גם כשנוהגים אחרת ממנו.

ואם את זאת נפנים, פנינו מועדות אל הגאולה.

שהרי באהבת חינם ניגאל.