אפרת ברזל: נשואים שלי, השבוע אנחנו מבלים עם הקטנים

נשואים שלי,

דלגו בבקשה על העמוד הזה ותחזרו עוד מעט.

זה מדהים לראות את הכוראוגרפיה של משפחות בדיאדה עם הזמן.

פעם היינו משפחה עם ילדים קטנים. היינו אומרים לבכור כשהיה בן, נגיד, שבע, איזה גדול אתה, אתה הגדול שלנו, לך תביא חלב מהמכולת, והוא באמת היה מביא, ומרגיש גיבור, ונותן מתוקף הסמכות הזו שלו הוראות כל היום לכולם.

(בלי קשר לנושא הטור, אמהות ששולחות קטנים למכולת או שולחות קטנים להביא את העוד יותר קטנים לגן בעגלה, מתחננת אליכן, עברו איתם שוב על הוראות הבטיחות של ירידה לכביש, עוברים רק במעברי חציה, תנו להם כישורי חיים, תזכירו את ההבנה לא לשלוח את העגלה עם התינוק לפניהם אל המכוניות הנוסעות במהירות, מלאכים שומרים עליהם, אבל זה גם תפקידנו).

חזרנו לנושא.

אז,

אני זוכרת איך היינו מסתכלים מהצד על משפחות של חברים מהשכונה בפרדו, איך אצלם כבר זה נשוי, וההיא התחתנה, והביטוי "הנשואים באים לשבת" היה נשמע לי כמעט לא בעברית. כשאני הייתי מתערבבת עוד עם איך לשמור על השקט כי התינוקת שלי ישנה, איך להעסיק לעוד רגע בקפלות את זה שנולד שנתיים לפניה, "הנשואים הבאים לשבת" היה נראה לי תרגיל אנתרופולוגי בבואו כולם, נלך לראות איך שבי נראית עם מטפחת.

ופתאום, בריקוד החיים, זה נהיה לי להגיד גם.

וברור, ברור, תודה ה', ואיך התפללנו. אין ארבע דקות שעוברות ברצף ולא נשמע מתוכי מזמור לתודה. אני ממלמלת אותו בלי הכרה. איזה יום קניתי בחנות מתנה לאחד הנכדים ודיברתי אותו לעצמי בלווי כוונה, איזה תודה שיש לי כסף לקנות ויש לי למי לקנות, והמוכרת החילונית שאלה אותי "מה?", ועניתי לה, "לא, לא, כלום סליחה".

"אבל אמרת משהו עם 'דעו כי', ולא ממש שמעתי".

"לא, לא, תתעלמי ממני", אמרתי לה, "אני אוהבת איזה מזמור של תודה על הקניה".

והיא חשבה לעצמה כל מיני מחשבות שאני לא רוצה לחשוב על אנשים שמדברים לעצמם, "לא, אם את רוצה להגיד משהו, תגידי שנשמע". ועמדתי ליד הקופה והסברתי לה את כל המזמור, ואת כל הסיבה, סיפור אישי עשיתי לה, והיא דווקא אהבה, כבר הצעתי לה לבוא למתנ"ס להרצאה, היא הבטיחה לחשוב על זה, החלפנו טלפונים.

אבל נשואים שלי, זהו אינו טור נוסטלגי כרגע, או טור של הודיה.

דלגו על העמוד הזה, ותחזרו עוד כמה דקות.

כשאתם מגיעים לשבת, אנחנו ממש מתרגשים. אתם באים האמת די הרבה, מקסימים שכמוכם.

לא רק שאנחנו מתרגשים, זה לא מספיק להתרגש לקראתכם, אנחנו מכינים ומבשלים, מקלפים, מנקים ומציעים, שמים דובונים על המיטות, עורכים שולחן, קוטפים פרחים.

אנחנו, זה כולנו.

אמא, אבא, וכל האחים הקטנים שלכם שנשארו פה.

כשאתם הולכים במוצאי שבת, והדלת נסגרת, אנחנו גם - מנקים ומסדרים, שוטפים, זורקים את מה שנבל מהפרחים, מושכים באגרטל עוד קצת על המדף את אלו שהחזיקו מעמד.

אנחנו משקמים את הבית, יומיים. לפעמים שלושה.

אנחנו מכבסים, מקפלים את המיטות, מוצאים איפה הקטנים שלכם החביאו עוגיות, וזה אף על פי שאני לא מרשה לנכדים לאכול "לא ליד השולחן", והם יודעים את זה, ואני שלמה עם זה מאוד.

לפעמים, אחרי שאתם הולכים, חמודים, אני רואה שהקטנים שלנו, "הבלתי-טרם" נשואים שלנו, איך לומר, מעט מותשים.

ולכן, אני מזכירה לעצמי אחרי הפסח, קורונה, בין הזמנים הזה, שגם הם ילדים.

ואפילו שאנחנו כבר מבוגרים יותר, גם הם צריכים אותנו, ואת הלב המקשיב שלנו, אף על פי שסיפורי הגבעות ליד החיידר, ומי מקבל את המגרש בהפסקה, נראים לנו נושאים שוליים ליד הצעת שידוך שצריך לבדוק, או דיון על מי יסדר קידושין.

השוגי שרותי הביאה להפסקה חשוב גם הוא, והשער של המחברת הורודה עוד יותר.

ולכן, נשואים שלי, בשבועות הקרובים, אמא ואבא מטיילים עם הקטנים, בוחנים גולות, מדברים על אוסף הגוגואים משנה שעברה, משחקים בשבת בשקט משחקי קופסה, נוסעים לראות אם נותרה מעט פריחה.

בואו נראה כמה ימים נצליח עוד לפני שיהיה חם, או עד שראשון הנשואים יתקשר ויודיע שהם באים גם.