סיון רהב מאיר: לחתן התנ"ך יש משהו לומר לנו

יש לי סקופ קטן על חתן התנ"ך העולמי החדש: הוא ניסה להתחרות בחידון ארבע (!) פעמים. צלצלתי לגלעד אברהמוף, בן 17, מנתניה, כדי לשמוע את כל הפרטים. ובכן: הוא התחרה בכיתה ט', והגיע למקום ה-9 בלבד בחידון המחוזי. בכיתה י' ניסה שוב, והגיע למקום ה-3 בחידון המחוזי. הוא לא התייאש וניסה שוב, ואז בגלל הקורונה צמצמו את מספר המשתתפים, והוא שוב נותר מאחור. הוא שקל לפרוש, אבל החליט להסתער בפעם הרביעית. התוצאה: גלעד הוא חתן התנ"ך העולמי. שאלתי אותו מה המסקנות שלו מהדרך שעבר, והוא מיהר כמובן לצטט שלושה פסוקים ולהסביר אותם בלשונו:

• "כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי" (מיכה) – "אם אתה מסיק מסקנות מכל נפילה בחיים, אתה הופך אותה לירידה לצורך עלייה".
• "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא) – "אי אפשר להתחיל ללמוד לחידון חודש לפני, צריך להשקיע בכך את כל השנה כולה. כך מה שהכי קשה זה לא ספר מסוים אלא עצם ההתמדה, האש התמידית".
• "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים) – "התנ"ך הוא הספר שלנו, היסוד, הקושאן, השפה, המצפן. כל העולם שואב ממנו השראה. הוא במילא נמצא אצלנו בבית על המדף, ואני ממש ממליץ לכל אחד ואחת לקרוא אותו. תלכו בארץ עם אברהם, תעברו את הירדן עם יהושע, תשמחו בתקומת ירושלים עם ישעיהו, תחכימו עם משליו המדויקים של שלמה, תשובו עם נעמי ורות לבית לחם, תבנו את חומת ירושלים עם נחמיה. התנ"ך הוא הספר היחיד שגם ילד בגן וגם פרופסור באוניברסיטה יכולים ללמוד ממנו עוד ועוד, לא כדי להיות חתן התנ"ך אלא כדי לזכות במשהו גדול יותר: חיבור לנצח".

אמון!

שמעתי השבוע קצת חדשות, וחשבתי שמה שהכי נדרש לנו כרגע הוא אמון. זה המכנה המשותף שקישר בין הידיעות השונות: אנחנו רוצים לחוש אמון, כך שאם רב חוטף מכות ברחוב ביפו, או נער חוטף סטירה ברכבת הקלה – המשטרה תטפל ותדע להפסיק זאת. רוצים לחוש אמון שאם חייל נפצע בצה"ל, פיזית ונפשית, אגף השיקום יטפל בו כמו שצריך. אמון שאם אנחנו מזמינים קינוח במסעדה בשרית, הוא לא יהיה חלבי. רוצים אמון בין הפוליטיקאים, שנראה שכל הזמן עובדים אחד על השני, וגם בין הפוליטיקאים לעם.

בשבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת קדושים. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מכריזה התורה, ואז מפרטת. זה לא החוק היבש, זו רוח הדברים. אלה היחסים בינינו, הרוח הטובה, הכבוד ההדדי, שיוצרים חברה מלאת אמון. הנה כמה דוגמאות מהפרשה. זה תלוי גם בנו:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל.

לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר.

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא-תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. 

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ.

לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ.

לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

נשמע כמו מצע מצוין, לתפארת מדינת ישראל.

המשימה: לחכות

דחיית סיפוקים. אחד האתגרים הגדולים של האנושות. הרב אייל ורד כותב שזה היה החטא הראשון של האדם הראשון – חוסר סבלנות, חוסר יכולת להתאפק ולא לאכול מעץ הדעת. מה הפתרון?

לעומת הנטייה הטבעית לחוסר סבלנות, לעומת הרצון לאכול את הפרי "כאן ועכשיו", התורה מצווה עלינו בפרשת השבוע לחכות שלוש שנים מרגע נטיעת העץ ועד לאכילת פירותיו: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל... שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל". שלוש השנים האלה מתקנות את חטא האדם הראשון, חטא חוסר הסבלנות.

גם מי שאינו חקלאי ולא מגדל עצים, יכול למצוא טעם במצווה הזו ולתרגל את העניין: בכל פעם שאנחנו בוחרים במידת הסבלנות – בהמתנה לעץ שיצמח, בציפייה בסבלנות לתשובה שמתעכבת, בהמתנה בפקק, בתור לקופה בסופר, ביחס לחבר שאיטי יותר מאיתנו – בכל פעם כזו אנחנו מתקנים עוד משהו בבריאה, מקדמים בצעד נוסף את העולם אל תיקונו. בהצלחה.

העצה של הרב לאו לביטחון עצמי

"אין לי ביטחון עצמי", אמרה אחת הבנות לרב ישראל מאיר לאו. במפגש זום מיוחד בסדנת "נפגשות" אירחנו את הרב הראשי לשעבר, בן ה-83, ואותה נערה סיפרה: "עוד מעט בת המצווה שלי, ואין לי אומץ לדבר ולברך. אני רואה שהרב מדבר בכל הארץ והעולם בביטחון גדול מאוד. אפשר אולי לקבל עצה?".

הנה התשובה המפתיעה שקיבלה: "כולנו יודעים קצת תנ"ך וקצת היסטוריה. היו פה בעבר עמון ומואב וארם וצידון ועמלק. היו גם אשור ובבל ופרס. איפה אחד מכל העמים שהזכרתי? והם הרי לא עברו כמונו את גירוש ספרד או את אושוויץ, הם נשארו בביתם, אז למה כל המעצמות האלה, כבר לא על המפה? הן נעלמו, נמחקו וירדו מבימת ההיסטוריה. איפה האידיאולוגיה שלהם? מכל הדורות ההם, העם הקטן ביותר, הסובל ביותר, הנרדף ביותר – הוא אנחנו, העם היהודי, והוא גם היחיד שחי וקיים וממשיך ונצחי ופורח ושמח. כשאני ניגש לדבר, אני נזכר בזה. אני מייצג את זה.

תגידי לעצמך: אני אעמוד ואגיד את מה שיש לי לומר, כי לא רק אני זו שמדברת, אלא מגרוני מדברים דורות של נצח, של קיום, של חיים. דורות שלא החליפו אידיאולוגיה אחת בשנייה, אלא נשארו נאמנים, והנה, אנחנו חיים וקיימים. זה נתן לי את הביטחון לדבר לאורך השנים מול האפיפיור, מול פידל קסטרו, מול שליטי ברית המועצות לשעבר וארצות הברית, ואולי ייתן גם לך ביטחון לדרשת בת המצווה. יש לנו מה להגיד לעולם".

ארבעה כללים

איך חוזרים משנת הקורונה, אל סמכות הורית בבית? איך משיבים לבית את הרוגע והשמחה, אחרי השנה המאתגרת? חמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר, נתנה במשדר משותף שלנו אמש ארבעה כללים לתקופה הזו:

1. אמון. רבים מדברים על כך שהנוער אבוד ומנותק, ואם לא נאמין בדור הצעיר וביכולות שלו – זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. צריך לחוש אמון אמיתי בילד ולחזק אותו, להתמקד בחיובי ולא בשלילי ולהאמין שהטוב יגבר.
2. אמפתיה. כשאנחנו אומרים "לא", אנחנו נוטים להתנתק רגשית מהקושי של הילד ולצעוק עליו: "אני לא מרשה עוד ארטיק!", או "תלך לישון כבר ותפסיק לשחק!". גם כשצריך לומר "לא" ולשים גבולות, צריך להיות אמפתיים ומלאי הבנה. למשל: "אני מבינה שאתה רוצה עוד ארטיק, זה באמת כיף, אבל החלטתי שזה לא מתאים עכשיו ונסתפק באחד", או: "אני יודעת שהיה כיף ללכת לישון מאוחר בתקופת הסגר, אבל עכשיו חזרת ללימודים ומה לעשות, צריך לכבות את האור".
3. כללים משפחתיים. זה מצחיק, אבל שנת הלימודים מתחילה עכשיו. זה הזמן לישיבה משפחתית שבה קובעים מהם הכללים – שעות שינה, ארוחות, חלוקת תפקידים בבית וגם שעות מסכים. הסגרים נגמרו, ברוך השם, ואם הילד קיבל טאבלט, זה לא אומר שאי אפשר לקחת אותו בחזרה. הקורונה טלטלה את העולם, זו העת לשבת ולארגן את כללי הבית מחדש.
4. שליחות. בעצם – זה העיקר. לחוש שמה שאנחנו עושים בבית חשוב. שלא רק בחוץ אנחנו בשליחות, אלא גם בפנים. שחינוך הוא דבר קדוש ויקר ומלא משמעות, אפילו שהוא אפור ושוחק יותר ממה שקורה אצלנו בעבודה או ברשתות החברתיות. אם מבינים כמה גדולה משימת ההורות, אפשר לחוש שליחות גם בהפעלת מכונת כביסה או שטיפת כלים.

בהצלחה!