איך הם ישמעו, אם האוזניים שלהם אטומות?

בחצר הבית ראיתי את ארבעת הנערים נפגשים.

זו הייתה שעת אחר צהרים מאוחרת, השמש כבר כמעט שקעה.

הנערים נפגשו לשעה טובה. ניכר עליהם שלא נפגשו זמן רב. הם התרגשו כל כך להיפגש.

הם העבירו צ'פחות זה על גב זה, ופרצו בסדרה של צחוקים.

היה נראה שהמפגש יניב שיחות נפש, או שיחות מלאי זיכרונות עבר, אולי סיפורי בדיחות וקוריוזים.

אבל לא.

לא חלפה אלא שנייה מאז הפגישה הידידותית ומאז הצחוק הידידותי, והנה, הטפיחות על השכם וקריאות הגעגוע הפכו בין רגע למשהו רחוק ומיותר.

כל אחד מהם שלף את הטלפון הנייד שלו, והתחיל לחפש בו משהו. אחר דקה יכולתם לראות את ארבעתם יושבים על המדרגות החיצוניות של הבניין ושקועים במכשיריהם.

המשכתי בדרכי, כשאני מתכננת לשוב ולעבור שם בדרך חזור.

חלפתי במקום לאחר שעה וחצי בערך. מצאתי אותם ישובים באותו אופן בדיוק. זה לצד זה על המדרגות, ושקט במקום ודממה.

אף אחד מהם לא הרים את עיניו כשעברתי לפניהם. אף אחד מהם לא חש בכלל בעוברים ושבים.

שאלתי את עצמי אם הם זוכרים שהם כאן בפגישת רעים, ארבעה נערים נחמדים.

שאלתי את עצמי אם את עצמם הם זוכרים. נראה שממש לא.

אחר כך אימהות שואלות אותי איך לגרום לכך שהילדים ישמעו אותן כשהן מדברות אליהם.

 איך? איך ישמעו אם האוזניים שלהם אטומות?

הם לא שומעים ולא רואים כשהמכשיר הזה בידיהם. לא, זה בלתי אפשרי. זה לא יתכן כלל.

אחר כך מורים ישתלמו בהשתלמויות שונות כדי להביא את הילדים בכיתתם להקשבה, והם לא יקשיבו. הם לא יקשיבו לא כיוון שהמורה לא מספיק טוב – אלא כיוון שהם לימדו את עצמם שלא ללמוד, לא להקשיב, לא לדעת בכלל שמישהו מדבר כאן מולי.

אינני יודעת מה יהיה בהמשך הימים, איך יהפכו מכשירי העל הללו לפריט מיותר שאין חפץ בו.

קשה לראות בעינינו הקטנות שזה עשוי לקרות.

אבל עד אז, חשוב שנדע איך אנחנו נראים באמת, כשאנחנו עסוקים בחפץ קטן ועלוב, שמביא לנו חיקויים של המציאות, במקום להיות עסוקים ביקום מציאותי, ענקי ומדהים.