הפרעה דו-קוטבית: הסימפטומים, דרכי טיפול וכל מה שחשוב לדעת

הפרעה דו-קוטבית היא הפרעה פסיכית, שמוכרת יותר בשמה הקודם – מאניה דיפרסיה. שני השמות הללו מבטאים את מהות ההפרעה: תנודות קיצוניות במצב הרוח, לשני הכיוונים – לעיתים, התקפים של מאניה – מצב רוח אנרגטי, חיוני ושמח באופן קיצוני, ולעיתים התקפים של דיפרסיה – דיכאון.

אבחון של הפרעה דו-קוטבית מתבצע על ידי פסיכיאטר. האבחון, יש לדעת, חשוב מאד, כיוון שישנה חשיבות גדולה בדיוק של האבחון. במסגרת האבחון נערכות גם בדיקות פיזיולוגיות, כדי לשלול מצבים גופניים אחרים שעלולים לגרום לתופעות דומות – למשל, הפרעה בפעילות של בלוטת התריס. גם התופעות הנפשיות נבדקות לעומק, משום שלעיתים קרובות הפרעה דו-קוטבית מגיעה בשילוב עם הפרעה נפשית נוספת, כך שחשוב מאד לאבחן את המצב באופן מדויק.

בין 1 ל-3% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעה דו-קוטבית. גברים ונשים עלולים ללקות בה בשכיחות דומה מאד, אך אצל גברים נפוצות יותר אפיזודות של מאניה, בעוד אצל נשים נפוצות יותר אפיזודות של דיכאון.

חשוב לדעת שאבחון של הפרעה דו-קוטבית נעשה כאשר האפיזודה הראשונה המתרחשת היא של מאניה. אם האפיזודה הראשונה היא של דיפרסיה, המטופל יאובחן כסובל מדיכאון, והאבחנה של הפרעה דו-קוטבית תגיע רק לאחר שיחווה גם אפיזודה של מאניה.

הפרעה דו-קוטבית: הסימפטומים

כמובן, לא כל מצב רוח טוב מאד, או יום מדכא במקצת, מהווים סימן לקיומה של הפרעה דו-קוטבית. עם זאת, ניתן לזהות את הסימפטומים כאשר הם מופיעים יחד, באופן חריג אשר מפריע לתפקוד התקין של האדם, ולאורך זמן מסוים.

סימפטומים נפוצים של מאניה: מצב רוח מרומם יתר על המידה, ביטחון עצמי גבוה במיוחד, עד כדי תחושה של עליונות, תחושה של התחזקות רוחנית (גם במצבים בהם התחזקות כזו אינה נדרשת, או אינה נעשית בצורה נכונה), אי-שקט, פעלתנות גבוהה, עודף אנרגיה וצורך מועט בשינה, חוסר סבלנות או רגזנות כלפי אחרים, וגם התנהגות אגרסיבית. בנוסף, עשויה להופיע חשיבה מהירה מאד, אשר יוצרת גם דיבור מהיר מאד – עד כדי מצב של דיבור לא קוהרנטי ולא מאורגן; נטייה ללקיחת סיכונים באופן לא מבוקר (התפטרות מהעבודה, החלטה פתאומית על גירושין או נישואין וכדומה); בזבוז כספים בצורה בלתי מבוקרת, וגם נטייה לשימוש באלכוהול ובסמים.

(צילום: shutterstock)

לעיתים קרובות, אפיזודות הדיפרסיה מגיעות לאחר תקופה של מאניה, כמעין תמונת מראה של המאניה. הסימפטומים הנפוצים של תקופות הדיכאון הן עצבות ומצב רוח ירוד, תחושות של חוסר תקווה, ייאוש וחוסר הנאה, לעיתים עד כדי מחשבות על מוות וניסיונות אובדניים, חוסר אנרגיה, עייפות, קושי לקום מהמיטה ולצאת לעבודה, ומצד שני – קשיי שינה והתעוררות בשעות מוקדמות, קשיי ריכוז, חרדה, רגשות אשם, ירידה בתיאבון – או לחילופין דווקא עלייה בתיאבון, שתיהן עשויות להשפיע על משקל הגוף, הזנחה עצמית כללית ועוד.

ישנם מספר סוגים של הפרעה דו-קוטבית. בחלקם התסמינים מופיעים בצורה קלה יחסית, ומכונים "היפו-מאניה" ו"דיסתמיה". במצבים אחרים ההפרעה מופיעה באופן קיצוני במיוחד, ולהיות מלווה גם בהזיות ומחשבות שוא – מצב פסיכוטי.

אפיזודות של מאניה וגם של דיפרסיה מחייבות טיפול רפואי מידי, משום שבשני הקצוות של ההפרעה ישנה סכנה שהאדם יפגע בעצמו. לעיתים קרובות, האדם עצמו אינו מסוגל להבחין במצבו, והאנשים הסובבים אותו נדרשים לפקוח עין ולהתערב, על מנת להפנות אותו לטיפול רפואי מידי.

הפרעה דו-קוטבית שאינה מטופלת היטב, עלולה לגרום גם לסיבוכים כמו התמכרות לאלכוהול או לסמים, לבעיות חברתיות וכלכליות בגלל בזבוז כספים ונטילת סיכונים מיותרים, לעיתים עד למצבים של הסתבכות עם החוק. כאמור, גם אובדנות עלולה להיות אחת מן הסכנות הנלוות להפרעה.

איך מטפלים בהפרעה דו-קוטבית?

הטיפול בהפרעה דו-קוטבית מתחלק לשני חלקים עיקריים: טיפול בזמן התקף מאניה או דיפרסיה, וטיפול "תחזוקה" בזמני שגרה. המטרה עיקרית בטיפול היא למנוע, ככל האפשר, את האפיזודות, ובמקרה שהן מופיעות – למנוע מהמטופל לפגוע בעצמו או באחרים, ולהפחית את עוצמתן של האפיזודות.

לטיפול קבוע ניתן בדרך כלל ליתיום, אשר מייצב את מצב הרוח. במקרה שבו נוטלים ליתיום, חשוב מאד ליטול אותו ברצף, משום שיש חשש שבמקרה של הפסקה, והופעת אפיזודה של מאניה או דיפרסיה, הליתיום לא ישפיע כאשר יתחילו ליטול אותו בשנית. תרופות נוספות שניתנות הן תרופות נוגדות פרכוס (טגרטול, למשל), אשר משמשות גם כתרופות המייצבות את מצב הרוח. ישנן מספר תרופות נוגדות פסיכוזה, אשר משמשות לא רק לטיפול בזמן התקף פסיכוטי, אלא מסייעות גם לייצוב של מצב הרוח ולמיתון של התקפים, במסגרת של טיפול "תחזוקה" שוטף. תרופות אלה הן למשל ריספרדל, הלדול, זיפרקסה ועוד.

במקרים של התקפי מאניה, ניתנות בדרך כלל תרופות הרגעה על בסיס בנזודיאפינים (כמו קלונקס למשל, או לוריבן). התרופות הללו עלולות להיות ממכרות, ולכן לא משתמשים בהן באופן קבוע, אלא רק במקרים של התקף. במקרים של התקפי דיפרסיה, ניתן לטפל באמצעות נוגדי דיכאון, כמו ציפרלקס ופרוזק. עם זאת, הטיפול בתרופות אלה נעשה באופן זהיר מאד (ולעיתים יחליט הרופא שאין בהן צורך כלל) – משום שהן עלולות לגרום להיפוך של המצב, ובמקום לייצב את הדיפרסיה בלבד – להעביר את המטופל ממצב הדיפרסיה אל מצב של מאניה.

לעיתים קרובות, הסובלים מהפרעה דו-קוטבית נדרשים ליטול מספר תרופות בו זמנית. קביעת התרופות המתאימות והמינון המתאים נעשה על ידי פסיכיאטר מומחה, בהתאם לחומרת התסמינים ולמאפיינים נוספים של המטופל ושל ההפרעה.

מטופלים שאינם מגיבים לטיפול התרופתי, מועמדים לעיתים לטיפול בנזעי חשמל. זוהי סדרת טיפולים (8-10 טיפולים) שנעשים פעם בשבועיים תחת הרדמה מלאה, וכוללים מתן של זרם חשמלי במנה קטנה אל מערכת העצבים המרכזית. הטיפול עשוי להשפיע על מצב הרוח, התיאבון והתחושה הכללית, ומסייע באיזון של ההפרעה הדו-קוטבית.

במקרים של אפיזודות קיצוניות, אשר עלולות לסכן את המטופל או את סביבתו, לעיתים יש צורך בתקופת אשפוז, עד לאיזון.

במקביל לטיפול התרופתי, יש צורך בטיפול פסיכותרפי, ולעיתים גם בטיפול משפחתי ובקבוצות תמיכה, אשר נועדו להקל על הצדדים הנלווים להפרעה – כמו הבושה מהחברה, הקושי החברתי והכלכלי, וכן הלאה.