מסתורי ומרתק: "אנו עוקבים אחרי הפלסטינים, וכך מפלילים אותם"

"תצטרכו לטשטש את התמונה שלי באתר", מבהיר לי החוקר הפרטי ארי קניאל בעת בה אנו פותחים בשיחה. "אני גם רוצה לראות את הכתבה לפני פרסום", הוא מוסיף, "וחשוב לי לוודא שהתמונות שיופיעו בה יהיו רק כאלו שהצבא אישר לשחרר".

קניאל נזהר במילותיו, זה ברור כבר מהרגע הראשון, שוקל ובורר אותן בקפידה. כמי שעבד במשך שנים במשרד הביטחון ובמשטרה, הוא יודע היטב כמה כוח קיים במילים, כמה עוצמה יש בהן, ועד כמה שהן עשויות לחרוץ גורלות.

כיום הוא אינו עובד עוד במשטרה, אלא מנהל משרד חקירות בשוק הפרטי, ונחשב לאחד מהחוקרים הפרטיים הדתיים היחידים שפועלים בארץ. הוא גם מנהל חנות לציוד ריגול מתקדם, בה מעניק המלצות מניסיונו הרחב לכל אופי של בעיה.

לצד כל אלו יש לקניאל גם פרויקט הקרוב לליבו, עליו הוא מופקד בארבע השנים האחרונות הנקרא 'עין לציון', כחלק ממנו הוא מתעד יחד עם פעילים נוספים את הפלסטינים כשהם מתפרעים במוקדים שונים ביו"ש, זורקים אבנים, בקבוקי תבערה וצמיגים על החיילים.

"בדיוק כמו שקורה בימים אלו בשער שכם", הוא מוסיף, "רק שאצלנו ביו"ש זה כבר הפך לחלק מהשגרה. בדרך כלל יש את ההתפרעויות הקבועות בימי שישי, אבל לעתים קרובות אנו נתקלים בהן במשך כל השבוע".

החיים מתהפכים

קניאל מתגורר ביו"ש מיום היוולדו. "אני יליד נווה צוף, וכיום גר ביישוב עלי", הוא מספר, "האמת היא שכילד של שנות ה-80 גדלתי לתוך מציאות חיים שונה לגמרי של טרום האינתיפאדה. היו לנו יחסי שכנות נורמליים וטובים עם הערבים בכפרים הסמוכים, כולל סיטואציה שזכורה לי בה אני בכיתה ג' ואחי בכיתה ב' נוסעים יחד עם אחד מחברינו הטובים מהכפר דיר ניזאר, לשחק כדורגל בכפר, כשאנו משאירים להורינו הודעה על כך ש'הלכנו לשחק כדורגל בכפר ונחזור בערב'. מיותר לציין שההודעה הזו לא גרמה להורים להתעלף וגם לא הזעיקה את כוחות הימ"מ והמסתערבים. היינו במשך שעות הצהריים בכפר, אבא של החבר קנה לנו פחית ומקופלת עם סימון של כשרות, והכל היה בסדר. השינוי הקיצוני הגיע אחרי הסכמי אוסלו, מאז אפשר לומר שהחיים שלנו התהפכו.

"בעקבות ההסכמים באוסלו התקבל חיזוק למעמדו של אש"ף, ארגון שרואה את עצמו כחוליית טרור לכל דבר, ששמה לעצמה מטרה לזרוק את כל עם ישראל מהנהר ועד הים. הם לא שינו את האידיאולוגיה הזו עד היום וגם לא חושבים לשנות אותה. במקביל לכך החלו אנשי שמאל קיצוניים להיכנס לכפרים שבסביבה, והקפידו להלהיט את הרוחות. אם עד אז יכלו נערים מהיישובים היהודיים לבלות יחד עם נערים מהכפרים במעיין הסמוך, פתאום החלו אנשי השמאל להבהיר לחבר'ה מהכפר הערבי שהמעיין שייך להם ויהודים משתלטים וכובשים אותו מהם. כך התחילו ההתפרעויות ברוב האזורים בגזרה, והן נמשכות עד היום".

(מתוך תיעוד של ארי קניאל שהועבר לכוחות הביטחון)

כמי שמלווה את מערכת הביטחון לא מעט שנים, בטוח קניאל כי חלק מהותי ביותר בבעיה שהתפתחה, קשור ליחס הסלחני של כוחות הביטחון כלפי המתפרעים הערבים.

"כולנו שמענו", הוא מציין, "שבתחילת השבוע האחרון פירקו את גדרות ההפרדה בשער שכם. זה כל כך אבסורדי, כי מבחינת הפלסטינים זה מוביל ישירות לתחושה שהנה, הם נצחו במאבק שלהם. מבחינתם זו צבירת עוד מיכל של דלק כדי להמשיך להתפרע, ולא עושה רושם שהם עומדים לעצור בשלב כלשהו. זה מזכיר לי את הסיפור שהיה עם המגנומטרים לפני מספר שנים. כזכור, באותם ימים עלה הרעיון להציב בכניסה להר הבית מגנומטרים כדי למנוע ממחבלים להיכנס עם נשק ולרצוח שוטרים ואזרחים. בתגובה לכך התחילו התפרעויות במגזר הערבי, והמדינה 'התקפלה' כדי להשיג שקט נקודתי. אז נכון שנראה היה באותו רגע שהיא אולי ניצחה בקרב הקטן, אך במבט ארוך טווח - ברור שהיא הפסידה במלחמה.

"בכלל, עושה רושם שכוחות הביטחון אינם מבינים את השפה הערבית. הדימוי הטוב ביותר שיש לי למה שקורה כאן, זה מה שראיתי בתקופה בה עבדתי כראש צוות בילוש ביפו ודרום תל אביב במשטרת ישראל. בין היתר הייתי חלק מכוחות האכיפה שהופקדו על מגרש הכדורגל בלומפילד. זכור לי שאחת ההוראות הברורות שקיבלנו לפני כל משחק כדורגל, הייתה שניקח בחשבון שאחרי המשחק הקבוצה המפסידה מן הסתם תלך להשתולל בחוץ, והמטרה שלנו היא לאפשר להם לשחרר את הלחץ ולנתב אותם לכיוון הרכבים. לצערי, מערכת  הביטחון מתייחסת לאירועי ההתפרעויות של המחבלים כמו למשחק כדורגל, רק שהיא שוכחת שבמקרה שלהם מדובר בזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, שעלולים להרוג ולפצוע. זה שהצבא מתייחס אליהם כאוהדי כדורגל מוכיח את גודל האבסורד. זה מראה עד כמה שכוחות הביטחון לא באמת יודעים להגיב כמו שצריך".

(מתוך תיעוד של ארי קניאל שהועבר לכוחות הביטחון)

ואולי כוחות הביטחון פשוט חושבים שהדרך למגר את המתפרעים, היא זו המתונה יותר?

"נכון, ייתכן שהם יוצאים מנקודת הנחה כזו, וזו בדיוק הבעיה. היחס הסלחני של ישראל נובע מחוסר הבנת 'השפה הערבית'. המנהיגים שלנו מנסים לדבוק במנטאליות האירופאית, בה איפוק שווה כוח, כלומר – זה שאני מחזיק בצי של מטוסי קרב ובאוגדות של טנקים ולא מפעיל אותם, זה משדר לצד השני את המסר – 'אני יכול לחסל אותך ברגע, ולא עושה את זה, אז כדאי שתיזהר', ואכן ייתכן שאילו היינו מתנהלים מול מדינה אירופאית היינו מרגיעים באופן כזה את הלהבות. אבל כאן לא מדובר על מנטאליות אירופאית, אלא על מנטאליות ערבית, בה יש צורך בתגובה מידית וברורה, זוהי לדעתי הטעות בכל המערכה".

לעקוב ולתעד

קניאל לא רק מדבר, אלא גם עושה. "כחוקר פרטי אני שם לעצמי כמטרת על בחיים להבין כל תמונת מצב לעומקה ולדעת את האמת. זה קורה גם בעבודתי היומיומית עם לקוחות, אבל משפיע גם על המובן הרחב יותר. זה הוביל לכך שבשנים האחרונות לקחתי על עצמי את ניהול פרויקט 'עין לציון' שמסייע לצבע ולמשטרה בכך שהוא מעביר להם צילומים של פלסטינים שמתפרעים, ובכך בעצם 'מכריח' אותם לבצע מעצרים על אותם פורעי חוק.

"כשהתחלנו את הפרויקט", מספר קניאל, "ערכנו מגבית מיוחדת וגייסנו תרומות מהציבור באמצעותן קנינו מצלמות זום איכותיות. אני באופן אישי הבאתי את הציוד הפרטי שלי מהבית, וכך עשו גם מתנדבים נוספים. פרשנו את הציוד בשטח, והצבנו מתנדבים באזורים שונים מדרום הר חברון ועד לשכם. אנו עושים זאת בימי שישי באופן קבוע, אך גם בימים נוספים באמצע השבוע, בעיקר במקומות בהם יש יותר התפרעויות ופחות אכיפה. התחלנו לתעד באמצעות המצלמות את הפורעים וגילינו דבר מעניין – האירועים חוזרים על עצמם ממש באותם ימים ובאותן שעות, כאשר עשרות ומאות פורעים מסתערים על חיילי צה"ל ועל כבישים ראשיים ומנסים לרצוח חיילים ואזרחים. 

"במקביל לצילומים שעשינו, גם 'חפרנו' ברשתות החברתיות והתוודענו לכך שהפנים של אותם מחבלים חוזרות על עצמם שוב ושוב. כי הם מבצעים את כל ההתפרעויות האלו בדרך כלל כשהם גלויי פנים, ללא כל פחד, כי הם יודעים שממילא מתייחסים אליהם בכפפות של משי. המטרה שלנו היא לא רק לתעד, אלא גם לצלם תמונות מפלילות, תוך כדי זריקת אבנים, בפנים גלויות. ברגע שיש לנו תמונות כאלו אנחנו מעבירים אותן למערכת הביטחון, ולפעמים גם מפיצים בתקשורת, כדי לייצר לחץ על מערכת הביטחון לבצע את המעצרים".

(מתוך תיעוד של ארי קניאל שהועבר לכוחות הביטחון)

ומה התוצאות?

"האמת היא שבתחילה התקשתה מערכת הביטחון להתמודד עם הנוכחות שלנו בשטח, והיא לא ממש אהבה אותה. אבל בהמשך התחלנו לייצר ערוצי תקשורת פתוחים, וכיום קציני המודיעין מחכים לתמונות שלנו, שמחים לקבל אותן ונעזרים בהן מאוד.  אני יודע באופן וודאי על מחבלים שנעצרו בזכות הפעילות שלנו והודות לתמונות שתיעדנו".

קניאל מבקש להדגיש כי אמנם יש לצבא יחידות שמתעדכנות בזמן אמת בהתפרעויות, אך בגלל בעיות סרבול, לא תמיד מגיעים כוחות הביטחון לכל אירוע וגם אם מגיעים, לא תמיד יש להם את הציוד המתאים. "לכן כל כך חשובה העבודה מתוך שיתוף פעולה", הוא מבהיר.

ואיך אתה מרגיש עכשיו, לאור ההתפרעויות בשבוע האחרון?

"מבחינה מקצועית – קשה לי מאוד", הוא מודה. "אני לוחם בעברי ומכיר את היכולות הגבוהות של הצבא. ברור לי שיש לו יכולת לעצור את המתפרעים וכואב לי הלב על אנשים שנפגעים בשל אוזלת יד. מצד שני, יש גם את הבחינה האמונית, כי כאדם דתי אני יודע שמדובר בחבלי משיח, וידוע שזוהי תקופה קשה מאוד. אנחנו רואים זאת עין בעין מכל הבחינות, ונותר לנו לקוות שאחרי הקושי הגדול תגיע הגאולה".