למה אתה נהנה כל כך בלהיות מקופח?

"אני חיה איתו כבר חמש עשרה שנה, והוא פעם אחת לא העריך אותי!".

"היא חושבת שאני עבד שלה. מעבידה אותי כמו כלב...".

"הוא לא יודע איך להתנהג, אבל אני סובלת בשקט...".

"היא ילדה. מה אני יכול לעשות? נפלתי. איכשהו אני מצליח להתמודד איתה...".

כמה פעמים אנחנו שומעים מסביבנו משפטים בנוסח כזה או דומה?

כמעט בכל זוגיות ישנו צד שמרגיש שהוא ראוי ליותר. שאם רק הצד השני היה מכיר בערכו "האמיתי", אזי היחס כלפיו היה משתנה. בקיצור, הוא זה שנפל, שמקופח, אולי מסכן קצת אפילו.

במאמר "לא יעזור כלום, אשתי מסכנה נצחית", הרחבנו מעט את ההיבט המקצועי על משחק תפקידים, וכיצד יתכן שכל צד מתבצר בעמדתו (חזק/מסכן) מתוך נוחות וחוסר יכולת להתעלות מהתפקיד אותו הוא נטל על עצמו במערכת.

היום ננסה לגעת מזווית ראיה נוספת באותה תחושת מסכנות או מקופחות, כאשר אני מזהיר מראש שלא הולך להיות לכם קל לקרוא את הדברים...

* * *

מכירים את המושג "מזוכיזם"?

אנשים שנהנים להכאיב לעצמם. תתפלאו לשמוע שמזוכיזם היא תופעה הגיונית לחלוטין! כאב הוא דרך להרגיש את עצמכם. כשכואב לנו, אנחנו חווים בעוצמה את ההתנגדות הטבעית שלנו לכך שאנו שווים יותר ממה שאנו מקבלים. בעצם אנו נזכרים שוב ושוב כמה שאנחנו בעצם שווים יותר...

בכל אחד מאיתנו שוכנות בלב נקודות לא פתורות שדורשות מענה ויחס. לעיתים אנו מסוגלים להתעלות עליהן ולנסות למלא אותן בדרך טובה ומועילה, אך לעיתים אנו חשים שאין מוצא ולעולם לא נצליח למלא את החסר. ואז, הפתרון הטבעי שאנו בורחים אליו הוא לחוות את הכאב שוב ושוב וכך להעלות את תחושת הערך העצמי ולהתענג על המקופחות הזו שאנו חיים בה בעל כרחנו.

בכל אחד מאיתנו שוכן מזוכיסט קטן.

מופרך?

תחשבו על מי מהסביבה שלכם (לא אתם עצמכם, ח"ו, אתם מושלמים...), שבמשך שנים מתלונן על העומס בעבודה שלו. האם בשנים האחרונות הוא דאג לעצמו לסדר יום שפוי ורגוע יותר? או זה שמתלונן על הזוגיות שלו. האם הוא פנה לטיפול? וכן על זו הדרך...

תחושת מסכנות ברוב המקרים מסתמכת עובדתית על מציאות קיימת. הוא לא עוזר, היא לא מתחשבת, ועוד.

אך ההיסטוריה מוכיחה כי פרשנות למציאות היא סובייקטיבית לחלוטין כאשר אנשים שחוו חיים קשים ומרים, עוני, שכול ומכאובים שמרו על מצב רוח מרומם לאורך כל חייהם, ומאידך, אנשים שחוו את פסגת החלומות של אדם נורמטיבי החליטו ל"ע לשים קץ לחייהם...

ברוב המקרים שאנו מדברים עליהם, אדם החש מקופח מבטא חסך מסוים, אשר הוא נרתע מלדבר עליו או לנסות ולפתור אותו, והדרך בה הוא בוחר היא לעטוף עצמו בהרבה רחמים של הסביבה, ובעיקר ברחמים עצמיים. זה לא משנה על מה מרחמים עליו, העיקר שמרחמים. זו הדרך שלו לחוש אהוב, רצוי, מקובל ומפוצה על אותם חסכים נעלמים בנפשו.

אתם באים לבן הזוג בטענות כרימון, ואפילו מעליבים אותו שהוא לא מספיק, בכלל לא, אטום, סתום, חתום וכו' - אך זה לא מגיע לו!

עצרו לרגע!

האם זה הוגן לרתום את הסביבה לרחמים עליכם רק כי חסר לכם משהו בנפש? האם זה הוגן לדרוך על שותפכם לחיים רק כי אתם לא מצליחים לדבר על מה שכואב באמת ולפתור אותו?

הרי כמה שהבעל / האשה ניסו לבוא לקראתכם ולשנות ולשפר, אתם חסמתם אותם! שנים אתם מתלוננים ואין כל שיפור, ואתם לא מוכנים לתת מוטיבציה לבן הזוג לשיפור כי אתם מכורים לרחמים העצמיים האלה!

די!!!

זה לא אני צועק, זה אשתך / בעלך.

הרי הצד השני אוהב אותך כל כך, ורוצה כל כך לדעת באמת מה מציק לך. לו רק תוכל לנסות לפתוח את הלב, לדבר על רגשות חבויים בתוכך, אולי אפילו רק לרתום אותו לנסות ולהעמיק יחד ולצלול בכדי להרגיש את הכאב גם אם הוא לא ברור ולא באמת יודעים על מה. לו רק יכולתם, אזי הייתם מקבלים חיבוק אמיתי. כזה שיודע שהוא בא לרפא ולא לפצות על כך שהוא עצמו לא בסדר.

במקום שהצד שכנגד יחוש אשם, הוא יידע שהנה הוא יכול להועיל באמת עם אמפתיה והכלה של החולשה שלכם!

ואם אתם לא מסכנים בגללו, אולי תוכלו לאפשר לו לרצות אתכם ולפרגן לו באמת.

* * *

לא סיימנו.

עכשיו לחלק הקשה יותר: אתם קוראים את השורות, וכמעט צועקים "יואו כמה שהוא צודק. אשתי / בעלי בדיוק ככה! אני כל החיים סובל את תחושת המסכנות הזו שלה/ו, והיא פשוט מתענגת על זה שלעולם לא אצליח".

אחח... כמה אושר. הנה, פינחס הירש זעק את זעקתכם.

אז זהו, שלא!

כל הפוסל, במומו פוסל. מדוע אתם מתענגים כל כך על תחושת האשמה שנפלה כעת על הצד השני? יש מצב שאתם כעת עוטפים את עצמכם ברחמים עצמיים ובתחושת מקופחות על כך ש"נפלתם" עם בן/בת זוג מסכנים? אולי אתם עושים זאת כבר שנים? אולי כאשר אתם עומדים מול בן זוג מאשים ולא מרוצה באופן כרוני אתם מרשים לעצמכם לא לנסות ולפתור בעיות באמת, כי "נפלתם"? כי ה"בעיה" לא אצלכם? אתם מרוויחים מתחושת מסכנות על כך שהצד השני מסכן...

זה משפט מסובך, אז שוב: בגלל שהצד השני "מתמסכן" גם אתם מתמסכנים על זה בעצמו, ומרשים לעצמכם לשקוע בחוסר מעש ובחוסר יוזמה לשיפור ושינוי.

שימו לב, שני הצדדים על אותו רצף מסכנות.

בשביל לקטוע מעגל, מספיק שצד אחד פורש.

קחו את עצמכם בידיים, נסו להבין אם באמת חסרים לכם חיבוק וחמלה, ופשוט תדברו על כך כמו שזה. בלי משחקים מיותרים, בלי לשקוע בעצמכם. פשוט גשו לצד שכנגדכם, וספרו לו שאתם קצת חלשים וזקוקים לתמיכה.

זה יכול להיות אושר אמיתי.

תחושת מקופחות זו אחת הדרכים להשגת פריבילגיות ומעמד שמקבל ולא נותן. עיינו ערך מפלגות מסוימות, שלולא היו מנציחות את העובדה של קיפוח מגזר/עדה/דת מסוימים - כבר לא היה להן ולו בוחר אחד בקלפי... אז הן דואגות למצוא מתחת לאדמה כמה שיותר מקרים של קיפוח, להעצים אותם ולספר לנו על כך במלוא העוצמה.

זו אסטרטגיה נכונה כאשר אנו רוצים להשיג הישגים פוליטיים. ואם המטרה כשרה, לעיתים גם האמצעים. אך האם מטרתנו בזוגיות היא "להשיג עליונות פוליטית" על בן/בת הזוג? מטרתנו היא חיים משותפים, וסיפוק צרכים הדדי מתוך כבוד והערכה.

לא שווה להרוויח מסכנות על חשבון החיים עצמם.

שווה לדבר על מסכנות.

שווה לתת הזדמנות לחוויה של אהבה.

אבל יותר מ"שווה",

זה הרי מה שאנו רוצים באמת.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com