בלתי נתפס: בן שנה ו-4 נכנס לבריכה הביתית ו...

דורית אלקיים מיבניאל ובעלה תמיר נסעו לפקוד את ציונו של רבי שמעון בר יוחאי בליל ל"ג בעומר. "לא ידעתי אם לנסוע עם כל ששת הילדים. בסופו של דבר החלטתי להשאיר את שני הילדים הקטנים, בן שלוש ובן שנה וארבע חודשים, בבית עם השמרטפית. חשבתי לעצמי שנלך להתפלל ונמהר לחזור".

ביום ההילולה, דורית הזהירה את השמרטפית שלא תאפשר לבנה הקטן, מנחם זאב, להתקרב לבריכה. "ידעתי שהוא מהיר ויכול להגיע לבריכה, אז הזהרתי אותה שלא תהיה בכלל באיזור", היא מספרת. "יצאנו מהבית ב-16:00 והגענו לציון בשעה 19:00. הייתה לנו נסיעה ארוכה ומתישה, אבל החלטנו שנתפלל ונחזור במהרה". בדיוק באותה שעה שדורית החלה את התפילה, מנחם הקטן נאבק על חייו.

"הרופא פשוט קבע את מותו"

השמרטפית ששמרה על שני הילדים כל כך חששה להיות בקרבת הבריכה, שהיא לקחה אותם לבית הסמוך, שם הייתה שמרטפית אחרת עם ילדים נוספים. לאחר זמן מה, השמרטפית הבחינה שמנחם נעלם. היא רצה לרחוב וחיפשה אותו בכל מקום, אך ללא הצלחה. היא לא דמיינה שכך יקרה, אבל מנחם יצא מבית השכנים, הלך כמאה מטרים ברגל לביתו שלו ונכנס לבריכת השחייה, שם טבע. הוא שהה מתחת למים דקות ארוכות עד שהשמרטפית מצאה אותו. "היא לקחה אותו למרפאה שנמצאת מול ביתנו וראתה את הרופא בחוץ. היא ביקשה ממנו שיציל את מנחם, אבל הרופא פשוט הסתכל עליו וקבע את מותו. היא התחננה בפניו שיעשה משהו, שיעשה החייאה, אבל הוא לא עשה דבר, אפילו לא התקשר לאמבולנס".

בחסדי שמיים, רופא נוסף שגר ביישוב הגיע למקום ושמע את צרחות השמרטפית. מנחם לא נשם, אבל הרופא לא התייאש והתחיל להחיות אותו. במשך 40 דקות שלמות הוא ביצע החייאה ללא הצלחה. רגע לפני שהוא נאלץ לקבוע מוות, הוא התקשר לצדיק מיבניאל, הרב אליעזר שלמה שיק זצ"ל, ושאל אותו אם להפסיק את ניסיונות ההחייאה או להמשיך. הרב אמר להמשיך ו'שיהיו בשורות טובות'. כמה דקות לאחר מכן, הדופק חזק והילד נשם, כמו נס מעל הטבע".

דורית ותמיר לא ידעו על כל מה שהתרחש בזמן שהתפללו. בשעה 20:00, לאחר התפילה, הם קיבלו מבול של טלפונים מהמשפחה, מהחברים ומהשכנים. "התקשרו אלינו בלחץ ואמרו לנו שמנחם מועבר לבית החולים רמב"ם במסוק ושאנחנו צריכים להגיע לשם מיד. לא ידעתי מה לחשוב, זה לא היה הגיוני. הרי הזהרתי אותה מהבריכה אז איך דבר כזה קרה? גם היום אנחנו לא יודעים מה גרם למנחם, כשהוא בן שנה וארבע חודשים בלבד, ללכת 100 מטרים ישירות לבריכה השחייה. פשוט תעלומה".

"הסיוט של חיינו התחיל"

כשהגיעו לבית החולים, דורית ותמיר ראו את מנחם הקטן במחלקת טיפול נמרץ מחובר למכונות. במשך שבוע שלם הוא שכב שם עד שהרופאים החליטו לנתק אותו מהמכשירים ולראות כיצד זה יתפתח. "מאותו רגע התחיל הסיוט של חיינו. מנחם פקח את עיניו אבל הוא לא ממש היה איתנו. הוא לא הגיב, לא זיהה אותנו, לא בכה. כלום. כאילו הוא בעולם אחר. בישרו לנו שיש לו פגיעה מוחית, ושגם אם הוא נראה בהכרה, הוא לא בדיוק יודע מה מתרחש. הרופאים החדירו לנו לראש מדי יום שהילד יישאר צמח כל חייו, אבל לא יכולנו להתמודד עם זה. למזלי, תמיר היה שם לצדי לאורך כל הדרך וחיזקנו אחד את השני".

לאחר שלושה חודשים בבית החולים רמב"ם, דורית הגיעה לילה אחד ולקחה את מנחם, בעצתו של הצדיק מיבניאל לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. "סיפרתי לו שכל זה קרה בזמן שהתפללתי ביום ההילולה של רשב"י. בכיתי בלי סוף, לא ידעתי איך אני אמורה להמשיך לחיות ככה. שחייב להיות איזה נס. הצדיק אמר לי לקחת את מנחם, כמו שהוא, לקברו של רשב"י".

דורית הגיעה עם מנחם לציון קברו של רשב"י והתחננה לנס. יום לאחר מכן – הנס אכן קרה. "העבירו אותנו לשיקום בתל השומר ופתאום מנחם התחיל להגיב. הוא לא חזר לעצמו, אבל הוא התחיל לבכות קצת, לזהות אנשים. ממש הראה סימנים של הכרה, מה שלא היה לפני, וזה היה פשוט נס".

מנחם עבר 3 חודשים שיקום לא פשוטים. חצי שנה מאז המקרה, הוא חזר הביתה. "הוא היה אמור להיות צמח. זה מה שהרופאים אמרו לנו כל הזמן. נכון, הוא עדיין לא מתפקד ככל הילדים, אבל לאט לאט הוא התחיל לצחוק, לפתח קשר עין, להראות סוג של תקשורת איתנו ועם העולם בחוץ, בניגוד למה שאמרו לנו. הרופאים אמרו שאין סיכוי שמשהו אצלו יחזור, שהוא פשוט יהיה צמח כל חייו. כיום יש לו שיתוק מוחין וכבר עברו 7 שנים מאז. ההתמודדות היומיומית שלנו לא פשוטה בכלל. אבל למרות הכול, הוא ילד מתוק שמצליח לתקשר איתנו וזה היה הכי חשוב מבחינתי. לא רציתי שהוא יהיה מנותק, רציתי שהוא יחזור. עדיין יש נזק, וזה הרצון של הקב"ה, אבל זו גם מתנה שקיבלנו, זה הניסיון".

מה הרגשתם באותה תקופה שלאחר הפגיעה?

"הייתי בהכחשה. הייתי בטוחה שהילד יחזור להכרה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על ילדים שטבעו וקרה נס והם שבו לעצמם. האמנתי שהוא יחזור להיות ילד רגיל, אבל עם השנים אני ותמיר הבנו שקיבלנו ניסיון ושאנחנו צריכים לעמוד בו. בכל שנה שאנחנו הולכים לרשב"י, אנו מבקשים כוחות להמשיך. אנחנו לא מבינים למה זה קרה, זה מעבר להבנה שלנו, אבל לפחות אנחנו מקבלים כוחות מצדיק ואחד מהשני".

"הוא הלב של הבית"

את אותו מקרה מצער, דורית מתארת כשליחות. "למנחם יש פגיעה מוחית. לא ידענו מה זה אומר בכלל באותה תקופה, אבל ניסינו להסתכל על הדברים הקטנים. קיבלנו ילד שהוא כולו טוהר. הוא פשוט מתנה לבית. אז למרות הצער, יש כאן שליחות, אחרת לא היינו יכולים להעביר אפילו רגע אחד. אי אפשר להסביר בשכל האנושי מה זה הניסיון הזה. פשוט הגענו למסקנה שזה רצון השם, ככה, בפשטות. זה לא יעזור לבכות ולדחות את הניסיון, כי בסוף כולם מבינים שזה רצון השם. זה מה שנותן לי ולתמיר כוחות. כמובן שהייתי רוצה שהילד שלי יהיה רגיל, שיקרה נס והוא יחזור לעצמו, אבל בינתיים אני מסתכלת על כל הניסים הקטנים שקרו במהלך הדרך".

התקופה האחרונה הייתה קשה ושמחה בו זמנית למשפחת אלקיים. אח קטן הצטרף למשפחה, 7 שנים לאחר טביעתו של מנחם, אבל יום ההילולה הקרב של רבי שמעון בר יוחאי מעורר זכרונות לא קלים. "התקופה הזו קשה בכל שנה. אני חושבת שבדיוק היום לפני 7 שנים הוא היה ילד רגיל וברגע אחד הכול התהפך. נסענו לתפילה וחזרנו לילד אחר. זה חוזר וזה כואב, אבל לפחות הוא עדיין בחיים. באותה תקופה היו הרבה ילדים שטבעו ולא שרדו. מנחם שרד והחזיק מעמד מאז. הוא מחייך וגורם לנו שמחה מהדברים הקטנים בחיים. אנחנו יכולים לדעת מתי הוא עצוב ומתי הוא שמח, ואפילו מתי הוא מקנא באחיו הקטן שמקבל תשומת לב".

"כשיש ילד עם שיתוק מוחין זו הורות אחרת. זה לתת ולהקריב. גם האחים שלו לא מוותרים עליו. הם רוצים אותו בכל מקום שאנחנו הולכים אליו, למרות שקשה לו מבחינה טכנית, אבל הם אוהבים אותו ודואגים לו. הוא פשוט הלב של הבית, ממש ככה. הוא גרם לנו להבין מהי חמלה, נתינה ואהבה, נתן משמעות חדשה למילים האלה. בנוסף, השם זיכה אותנו בבן נוסף שהחזיר לנו את השמחה לבית. כל ההתפתחות של מנחם שנעצרה - חזרה לנו עם הילד הזה. אבל מנחם הוא מנחם, כמו שהוא. הוא שלם, אין מה להצטער. אם זה התיקון שלו, למה לבכות כל כך הרבה? זה רצון השם והוא לא היה רוצה שנבלה את שארית חיינו בצער. הוא היה רוצה שנלמד, נחכים ובסוף נבין למה הכול קרה. אין יום שלא אצטער על מה שקרה, אבל היום אני לומדת גם לקום על הרגליים ולראות את הניסים הקטנים שהקב"ה העניק לנו".

אנא התפללו לרפואתו של מנחם זאב בן דורית, בין שאר חולי עמו ישראל.