"ה׳ נתן וה׳ לקח. יהי שם ה׳ מבורך": הפוסטים החמים של שי גולדן

התאבדות אינה אופציה. חיים נותן ה׳ ולוקח ה׳. ואין בלתו. ואין זולתו. הוא - והוא בלבד - מחליט מתי מגיעה שעתנו. אסור לנו להתבלבל ולחשוב שחיינו הם שלנו בלבד. הם מתנה שניתנה לנו והחזרתה אינה אפשרות שנתונה בידינו כלל וכלל. שהרי הם לא היו שלנו מלכתחילה. הם זכות בה זוכנו ומשימה ומסע שנשלחנו להשלים, מבלי שנשאלנו לרצוננו. אנחנו חלק ממעגל החיים האלוהי. ולכן, התאבדות אינה אופציה. אחרי רצח, התאבדות היא הפשע המוסרי השני בחומרתו בעיניי. ומהסיבה הזאת אני מתנגד גם להמתות חסד ולעונש המוות. את החיים האלה עלינו להשלים כפי שנכתב לנו. מי אנחנו שנקרא תגר על שיקול הדעת של הקב״ה ונחליט מי יחייה ומי ימות ומתי? בספר שלי, החיים האלה קדושים ויש בהם מרוח ה׳. ואין לפגוע בהם באופן יזום. זו אמונתי וזו תפיסתי את החיים כאן וגם את אהבת ה׳.

קשים כפי שיהיו החיים האלה לפעמים, התאבדות אינה אופציה. בשום מצב. והבנה או חמלה כלפיה הופכת אותה לאופציה. והיא לא. ואסור שהיא תהיה.

ה׳ נתן וה׳ לקח. יהי שם ה׳ מבורך. זו כל התורה.

***

***

***

הנה, כתוב ברוח: יש שמש עדינה, כורעת בפינה. ויש קצת תחושה של טבע. מרוחק. כמו מבוים. אבל הוא כאן, כמו העולם, כמו הקיים, כמו כל מה שנאלם. יש גם איזו נעימות ורכות. יש איזו שכחה. איזה כאב עמום, מודחק, שצף כמו פרחים מנייר על המים. יש איזו שיבה. יש גם אהבה. יש שיר מזמור למעלות, ויש הרבה הרבה תפילות. יש תהילה, יש הילה, אבל אורבת שם חרש לטרף - שעת הנעילה; יש כפתור שמדליק ומכבה דברים; אותו הכפתור - אגב - לא מצליח להשפיע על דברים אחרים. כל הדברים קורים מאותה הסיבה. ובדיוק מאותה הסיבה קורים גם כל הדברים האחרים. יש פשטות בדברים. ויש אוויר הרים. יש לו לאדם כח מוגבל, ויש לפעמים שהאף מנוזל. מזל. כמה מזל. מזל טוב ומזל רע. מזל מוצנע במגירה. מתחת לנייר המכתבים. ברקע - נביחות הכלבים.

יש גיבור ויש נבל. יש גם אבל וגם חבל. יש לולאה שמתהדקת, יש תחושה נשנקת. יש תאריך ויש תהליך. יש קליפות של ביצים, ויש רוח ששורקת בין ענפי העצים. יש איום מתמיד, ויש צל שקוף ומפחיד; יש אור מנצנץ מרחוק, ויש את זה שבוכה מרוב צחוק. יש תעלומה ללא פיתרון, ויש בגד שנשכח בארון. יש הרבה דברים חולפים בסך, לאט. ויש הרבה - יותר מדי הרבה - ויש מעט מן המעט. יש גם מעט מן ההרבה והרבה מדי כמעט. בכל זאת, זה דורש דיוק כביר, כי יש דברים שקשה להסביר.

נמשיך: יש את זה שמנסה את כוחו בכיכר העיר (כישלון מזהיר!). יש חלב של נר, נמס כמו שלג רותח. ויש את הצריח, ואת זה שצורח. אל תהיה שוכח. אל תהיה בורח. אל תהיה נעלם. אל תהיה קיים. יש את זה שנועל את המנעול. יש את מי שמתכנס לממדי שבלול. יש ויש. הרבה דברים יש. אבל אני רק דבר אחד מבקש. אינני יודע מהו העניין. אולי אצטרף למניין. הגיע זמן תפילת ערבית. זמן מגבית. רוח גבית. תנוחה אגבית. ושוב: השמש הנעימה מלטפת את הפנים. יש בשמים אלוהים. הימים האלה, בהם אין הרבה כח למילים. תגיד, איזה אור הבאנו לעולם? דממה היא הפשע המושלם. אני הולך ואתה נרדם. אתה נולד ואני נעלם. בוא נתחיל מחדש להמציא את החיים.

ראיתי את כל זה בעיניך, אבא. את כל מה שהשתקף בי מתוך התכלת שלך. והלוואי והייתי יודע איך לעשות שיהיה טוב. אני אוהב אותך.

***

למה אני קודם יהודי ורק אז ישראלי? כי אין ישראל בלי יהדות. ואין מדינת ישראל - בלי העם היהודי. והנס הגדול גדול גדול, שהוא מדינת ישראל, הוא נס שנעשה לעם היהודי. אותו עם, שבאור כשדים, כרת ברית עם ה׳. והברית הזאת, ממש עכשיו, מתכוננת ומתקיימת, כאן ובאמצעותנו. מדינת ישראל אינה רק הישג היסטורי כביר, בכל קנה מידה; והיא אינה רק פלא יוצא דופן, חריג בכל מימד היסטורי. מדינת ישראל, היא קודם וכל וקודם לכל, פרק נוסף בסיפור של העם היהודי.

ואני נולדתי בישראל. ומתגורר בישראל. ומגדל את ילדיי בישראל. וכאשר יגיע יומי - אמות ואקבר בישראל. אבל על מצבתי ייכתב: ״יהודי״ לפני ״ישראלי״. כי ישראל היא חטיבה גיאוגרפית, ופרק היסטורי, חלק מסיפור ארוך ארוך - אשר רחוק מסיומו - אשר אנו חווים וכותבים כעת במו ידינו. אבל רק פרק אחד. ואני יודע מצוין מה תפקידי בפרק הזה. וברור לי שיש לי תפקיד סופר מילימטרי בתוך סיפור ענק ממני פי מאה מיליון. וזו התודעה ההיסטורית שלי.

ישראל אינה סופו הטוב של הסיפור היהודי. היא פרק נוסף. פרק חשוב. פרק נהדר. פרק קשה מאד. פרק מורכב מאד. פרק מסוכן. פרק מאתגר. פרק לא קל להבנה. אבל היא רק פרק. פרק אחד מתוך הספר המדהים שהוא סיפורו של העם הזה. אפשר העם העתיק ביותר בעולם. אולי העם המורכב והחשוב ויוצא הדופן ביותר בהיסטוריה של עמי העולם. ואנחנו, כאן, כולנו, כותבים ביחד את הפרק של הסיפור הישראלי. אבל אסור לשכוח את הספר. את הסיפור הרחב. את התמונה היהודית הגדולה. היא השורש לכל היותנו. היא השורש לקוממיותנו. היא הכריכה שעוטפת כל דבר שמתחולל כאן בישראל. לשוננו היא עברית. כי אנו עבריים. לא ישראלים. עבריים שישראל היא ארצם. חשוב לדייק בעובדות ההיסטוריות בסיפור.

ישראל אינה עומדת בפני עצמה. ישראל לא נולדה בתש״ח. היא נולדה באור כשדים. ובעיר דויד. ובגלות בבל. ובקורדובה. ובמרקש. ובגליציה. ובטרבלינקה. ובספינת המעפילים ״אקסודוס״. ובאומן. ובנהלל. ובאחוזת בית. וברחוב אחד העם בתל-אביב. הסיפור של ישראל גדול מדי מכדי לשטח אותו ל 73 שנות קוממיות. הוא סיפור מפורט וגדול ורחב והיסטורי ועמוק ויוצא דופן וחד פעמי וחסר תקדים בדברי ימי העולם. כי הוא פרק בספר היהודי. פרק אחד. אבל לא הפרק היחיד.

ואת הפרק הזה כולנו כותבים ביחד. ממש עכשיו. ובידינו להחליט איזה פרק זה יהיה. אבל באמת שלא משנה כיצד הפרק הזה יימשך ו/או יסתיים, את הסיפור של העם הזה אי אפשר להגדיר רק באמצעות ישראל. ומי שמרגיש כך - שזהותו היא ישראלית ואזרחית ואוניברסאלית בלבד - אינו מבין לאיזה עם הוא משתייך, וממילא אינו מבין דבר בספרות ובהיסטוריה. וגם לא בנשמת אפה של אומה.

אנחנו נשמת אפה של האומה היהודית. אבל לא רק אנחנו. כל יהודי בעולם, הוא דמות בספר של עמנו. ונאחל לכל הדמויות בסיפור היהודי והישראלי מזל טוב. מזל טוב גדול, על הבית שמצאנו לנו. על הבית שהקמנו. על הבית שדמנו ספוג באדמתו. על הבית בו נולדו ילדינו, ותפקידנו לוודא שיהיה להם בית להוריש לילדיהם. זה תפקידנו בסיפור היהודי - להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. כל עוד נשמה באפינו.