מיומנה של טלפנית: "את הולכת לבטל בגללי? תבטלי כי לא מגיע להידברות"

באחד הערבים האביביים קבלתי טלפון ממנהלת המוקד, ששאלה אותי לתומה אם תורמת בשם שיראל ליבוב מוכרת לי.

"ודאי, היא קרובה רחוקה של בעלי", נזכרתי שהיא תורמת בשוברים מידי פעם. "צעירה עדינה ונעימת שיחה. אבל למה את שואלת, ואיך ידעת להגיע אלי?".

"פשוט, כתבת באחת המשימות המתועדות במחשב שהיא קרובת משפחתך, וכך ידענו להגיע אליך. אנו פה בצוות צריכים להתמודד מול בעיה קשה שנוצרה בגללה".

"בעיה?", התפלאתי. איזו בעיה יכולה הצעירונת לחולל להידברות?

"היא תובעת את הידברות ביותר מעשרת אלפים שקלים על כך שאנו מטרידים אותה. את יודעת מזה?".

"מה?! את בטוחה שאנו מדברות על אותה אחת?", ניסיתי להתנער מהחלום הרע, אבל זו היתה מציאות קיימת כרגע. "טוב, במה אני יכולה לעזור?".

"תנסי לשכנעה אותה לרדת מהעץ. ניסינו לדבר אתה, אבל היא לא מוכנה לשתף אתנו פעולה, והיא מתעקשת על תהליך משפטי. היא טוענת שהפעם היא תלך אתנו עד הסוף ואין לה כוונה לוותר, וכל זה כי יצרנו אתה קשר לאחר 3 חודשים מהשיחה הקודמת. זה הפך אותנו להטרדה שיש בה כדי להושיב אותנו על ספסל הנאשמים. גם אחד המנכ"לים, שניסה להניא אותה, נתקל בקיר אטום ובחוסר מוכנות להקשיב".

נדהמתי כל כך שלא יכולתי להגיב. חוץ מההלם, חשתי בעקצוץ לא נעים של שייכות כלשהי לתביעה. זו בכל זאת קרובת משפחתנו. לרגע חשתי אצבע מאשימה שמופנית לעברי. הכביסה המלוכלכת שמכבסים בבית גלשה החוצה. היה לי מוזר לחשוב על שיראל החמודה, שיכולה להיות הבת שלי, בתנוחת קרב עם שריון קשקשים. אבל מסתבר שאכן, כך הם פני הדברים, גם אם הם הזויים. איך אני, הקטנה, הופכת את הקערה על פיה, למען השם? ואיך בכלל אני הולכת להסיר את חוסר הנעימות שלי מהידברות, כתוצאה שנגרמה מקרובי משפחתי, גם אם הם נמצאים במעגלים רחוקים?

נשמתי עמוק, וחיפשתי משפטי פתיחה בעת שחייגתי לשיראל. משום מה חמקו ממני הרעיונות כיצד לגשת ואיך להגיע ללבה כדי לנטרל את הבעיה. אחרי כמה פסוקי תחנונים, שמעתי את קולה המתקתק של שיראל.

"הלו?".

"שיראל, מה שלומך?".

"ברוך ה', מצוין".

החלפנו כמה משפטים על המשפחה ברוח חברית ובצחוק משוחרר. אולי באמת זו לא היא. היא לא נשמעת קרבית כלל, ולא בעמדת התקפה.

"שיראל, את בטח זוכרת שאני עובדת בהידברות. וסתם דרך אגב, הגיעה לאוזני שמועה שאת הולכת לתבוע אותם. זה נכון?".

"אוי לא, אוי, שכחתי לגמרי שאת עובדת בהידברות... וואי... אני לא מאמינה...".

"לא הבנתי, מה את לא מאמינה?".

"שכחתי", היא נשמעה המומה, אבל עדיין לא ירדתי לסוף דעתה. האם היא המומה מכך שאני עובדת הידברות, או שהיא המומה ממה שהיא החליטה לעשות?

"את לא מבינה", אמרה בחוסר נעימות, ואני, שפחדתי מהתקפה, דווקא מצאתי מגננה.

"אני מקבלת כל כך הרבה פניות לתרומות, והיה יום אחד שזה היה מוגזם. אז החלטתי לעשות מעשה ולחתוך עניינים, ללמד אותם לקח. לכן עשיתי מה שעשיתי. לקחתי עורך דין, הוצאתי כספים כדי להפסיק את ההטרדה ואני תובעת אותם משפטית. אבל שכחתי שאת עובדת שם".

"אני לא מבינה, הידברות הטרידה אותך כל כך הרבה פעמים ביום אחד?".

"זה היה מכל מיני ארגונים, אבל הידברות הייתה הקש ששבר את גב הגמל".

"אבל יש לנו תיעוד ששלושה חודשים לפני לא קבלת טלפון מאתנו".

"נכון, אבל תסכימי איתי שאי אפשר כך".

"אז הידברות נענשת בעד כולם, בעצם".

"סליחה, את צודקת. אני הולכת לבטל את התביעה. לא נעים, לא ידעתי שאת עובדת שם. רק את ה-500 שקל שנתתי לעורך דין אני אקח ממכם".

"שיראל, את הולכת לבטל בגללי? תבטלי כי לא מגיע את זה להידברות. את יודעת מה הידברות עושה לאלפי אלפים של יהודים. לא מגיעה לה תודה כזו".

"אני יודעת. אבל תדעי שאני מוותרת על הכל בגללך".

"תודה", עניתי וניסיתי להבין. כל כך הרבה בן אדם מוכן לעשות כי לא נעים לו.

לא האמנתי ששיחת טלפון חביבה תעשה את זה, אבל זה כנראה הפירוש של "לשון רכה תשבר גרם"...

התביעה בוטלה, לשמחתנו. הארגון ספג את 500 השקלים, ונראה היה שהעניין נשכח, מלבד העובדה שכבר לא העזתי לפנות אליה לתרומות. קשרי המשפחה נשארו מחוץ להידברות.

כשנתקלתי בשמה, שמופיע במערכת, שמחתי שמילאתי את חובתי, ורק חשבתי שגם פשרה של 500 שקל שנאלצנו לשלם זה ההיפך מהכרת הטוב שמגיע למי שדואג לעם ישראל.

לאחר חודשיים קיבלנו מכתב מבעלה. בתוכו 500 ₪, ופתק ובו נכתב: "החלטנו לאחר לבטים שלא נהיה כפויי טובה כלפי ארגון חסד עצום וכלפי אין סוף זיכוי הרבים. סליחה ותודה, שיראל ובעלה".