"יום בלי דאגות" – כי מה בעצם יוצא לכם מהדאגות שלכם?

דאגות, הינן תופעה. תופעה מצויה, שאנו מתרגלים אליה, נסחפים אחריה, ומאמינים שאנו פועלים בצורה הגיונית ונכונה. האם זה אמנם כך? הבה ונבחן את הדברים במשקפיים אובייקטיביות...

הדאגות שלנו, בדרך כלל, אינן חסרות בסיס. יש להן יסוד מסויים, והן, למעשה, משקפות חשש מפני מצב שעלול להגיע. עד כאן, הכל הגיוני. הבעיה מתחילה עם המינון...

שכן בדרך כלל, כאשר אנו דואגים מפני תרחיש מסויים, מדובר בתרחיש שיש לו אחוז מסויים של התממשות. לדוגמה: אדם מתלבט האם להתחיל ללמוד מקצוע מסויים, או נושא מסויים. אם הוא יבחן באופן אובייקטיבי את סיכויי ההצלחה שלו, הוא יגיע למסקנה כי ישנם שמונים אחוזים שיצליח, ועשרים אחוזים שיכשל. בשיקול הגיוני, מדובר בצעד נכון: סיכויי ההצלחה עולים באופן משמעותי על סיכויי הכשלון!

ובכל זאת, כאן נכנסות לתמונה הדאגות... הדאגות גורמות לאותו אדם להעניק משקל הרבה יותר גדול לעשרים אחוזי הכשלון, לעומת שמונים אחוזי ההצלחה... כך, הוא אומר לעצמו: "מי אמר שאצליח? אולי זה יהיה קשה מדי? אולי לא אעמוד במטלות? ואולי בכלל הלימודים הללו לא יהיו יעילים מבחינתי?". וכך, במקום להגיע לתוצאה ההגיונית והמתבקשת, ולצאת לדרך – הוא ממשיך לדשדש ונמנע מלקבל את ההחלטה הנכונה.

נדגיש: ההתלבטות כשלעצמה, חיובית. שיקול הדעת הינו תהליך נכון, ראוי, ואפילו מתחייב. הבעיה אינה בהתלבטות, אלא באופן קבלת ההחלטות. כאשר הדאגה מפני עשרים אחוזי הכשלון, גורמת לאדם להמנע מלעשות את הצעד, למרות שמונים אחוזי ההצלחה – מדובר בבלם משמעותי העלול לעכב את התקדמותו. משום שבמקום לקבל החלטה, ולהתחיל להכין את עצמו לקראת מימוש ההחלטה הזו – הוא עסוק בדאגות, אשר גורמות לו "לגרור רגליים" ולא לעשות מאומה.

השעבוד לדאגות

הדאגות פוגעות ביצירתיות של האדם, ביכולת שלו ליזום ולפעול ביעילות. במקום להתמקד בעשיה, בהתקדמות – הוא משועבד לדאגות, ש"תוקעות" אותו ומעכבות אותו מלפרוץ קדימה. למעשה, הוא משועבד לאופציות השליליות בחייו, במקום להתמקד בפוטנציאל העצום שפרוס בפניו. הוא אמנם יכול לראות את האופציות החיוביות מרחוק, באופק, אולם הדאגות מעכירות את שדה הראיה וגורמות לו להתמקד בצדדים השליליים.

וכפי שאמרנו: הבעיה אינה עם החששות, שלפעמים מוצדקים כשלעצמם... הבעיה היא עם כך שהאדם מעניק משקל רב מדי, לאחוזים מעטים מדי... הוא מחליט מראש שהכל יהיה שלילי ורע, הכשלון מבחינתו צפוי וידוע, ולכן – הוא נמנע מליצור ולפעול מלכתחילה, והוא מרגיש איך הוא ממש "ננעל" ו"נחסם" מלהצליח.

חשדנות

בעיה נוספת שגורמת לאדם לדאגנות יתר, היא החשדנות. רבותינו כבר לימדו אותנו את הכלל "כבדהו – וחשדהו" (דרך ארץ רבה פרק ה'). החשד, במקום בו הוא ראוי – אינו מיותר, ולפעמים הוא יכול להציל את האדם מפגיעה העלולה להתרגש עליו מצידם של אנשים בלתי מהוגנים. אולם חשדנות היתר – כבר מגבילה את האדם עצמו ופוגעת ביכולתו לפעול וליצור.

לפעמים יש לאדם בתוככי לבו אמונה, שאם יפסיק לחשוד ולחשוש מפני ניצול אפשרי מצד הסביבה – הוא ימצא את עצמו מנוצל, ומשום כך, הוא מקפיד לעמוד על המשמר תדיר. אולם זה המקום לעצור לרגע, לבחון את החשדנות הזו, ולבדוק: האם היא אכן מוצדקת? האם יש מקום לחשד או לחשש – או שמא מדובר בהפרזה? כי כאשר החשדות מוגזמת ואובססיבית – היא אינה משרתת את האדם, אלא להיפך: תוקעת ומגבילה אותו.

(צילום: shutterstock)

גם בנושא זה יכולים אנו להמליץ את דבריו של בעל "חובת הלבבות" בהקדמתו, שכתב שחלק מחובת הזהירות המוטלת על האדם – היא להיזהר שלא להיזהר יותר מדי... שכן אמנם הזהירות ראויה היא ותועלתית, אולם במקום בו היא נהפכת לאובססיבית ומוגזמת – היא כבר אינה מביאה תועלת אלא נזק בלבד. והוא הדין גם באשר לחשדנות, שהיא למעשה אופן של זהירות: החשדנות, במידה – חיובית; אולם ההפרזה – עלולה לפגוע בראש ובראשונה באדם עצמו!

ואמנם, כבר כתב הסטייפלער (מופיע בעצות והדרכות מכתבי בעל הקהילות יעקב), כי דרך הזהירות המופלגת, החששות הרבים והדאגות המופרזות – אינה דרך היהדות, אלא תוצאה של "עוות הנפש וחולי הרוח". לאמור: אין זו זהירות תקינה, בריאה, אשר יש לשבחה ולעודדה – אלא להיפך: מדובר בזהירות הרסנית, המעכבת את תהליך צמיחתו של האדם בכל המישורים.

חסרונותיה של דאגנות היתר

הדאגה המוגזמת, כאמור, גורמת נזקים רבים. בראש ובראשונה, היא מכלה את כל משאביו הרגשיים של האדם: במקום להשקיע את האנרגיה שלו, את המחשבות שלו, את המעשים שלו, בקידום מטרות שחשובות לו באמת – האדם משקיע את כל האנרגיה הרגשית שלו בדאגות ובמחשבות על העתיד ועל מה שעלול לקרות. הוא אינו מוצא אפילו רגע אחד של שלווה, משום שהדאגות מכלות כל חלקה טובה בחייו.

אולם מעבר לכך: הדאגות משתלטות על תחומים רבים בחייו של האדם, ודוחקות הצידה נושאים שונים וחשובים ביותר. לדוגמה: הקשרים הבין-אישיים.

נקח לדוגמה הורים, שאוהבים את ילדיהם. האהבה הזו, יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים רבים: הם יכולים לספק את צרכיהם בעין טובה, הם יכולים להקשיב להם ולהעניק להם את התחושה שהם עומדים לצידם, הם יכולים להפגין התעניינות במה שמתרחש בחייהם של הילדים, ועוד. אולם קורה לא פעם, שההורים כל כך מרוכזים ב"לדאוג" לילדים – עד שהדאגה הזו מאפילה על כל שאר התפקידים שעל ההורים למלא בחייהם ובעולמם של ילדיהם...

כלומר: כאשר הילדים מספרים על חוויות, על אירועים, על רגשות – ההורים אינם יכולים להתחבר אליהם. הגשר נוצר – כאשר הילדים מספרים על קשיים, על בעיות או על חששות... שם – מתגייסים ההורים לדאוג להם, ומשקיעים בכך אנרגיה מרובה. הם הרי באמת אוהבים את הילדים שלהם, ובאמת אכפת להם ממנו! אבל הם מביאים את האהבה הזו לידי ביטוי בדרך אחת ויחידה: בדאגה...

הבעיה היא, שעם הזמן – הילדים גדלים, וכבר יכולים לדאוג לעצמם... הם כבר אינם זקוקים להורים שידאגו להם... אילו הקשר בינם ובין ההורים היה מבוסס ומושתת על הקשבה, על התעניינות, על אכפתיות – הרי שהקשר היה יכול להחזיק מעמד גם לאחר שהילדים כבר עומדים על רגליהם שלהם בעצמאות ודואגים לעצמם היטב. אולם כאשר הקשר מבוסס ומושתת על דאגה – הרי שברגע שבו הילדים יכולים לדאוג לעצמם הקשר נהפך למיותר, והילדים אינם מוצאים בו כל ערך.

וכאן המקום לציין, כי לפעמים הגישה הזו, של ביסוס התקשורת והקשר עם הילדים על דאגה לשלומם – נובע מרצונם של ההורים להביא לידי ביטוי את העצמאות שלהם באמצעות היכולת לדאוג לאחרים. בדאגה הזו הם כביכול מכריזים ואומרים: אנחנו כבר לא ילדים קטנים שזקוקים לכך שידאגו לנו, אלא להיפך: אנו כבר יכולים לדאוג לאחרים... אנו בוגרים ואחראיים... ובכל זאת, ההרגל הזה, לבסס את הקשר על דאגה – משתרש, יוצר אמונה, ומחזק את התפיסה כי הקשר בין ההורים לילדים מבוסס על דאגה, ובהעדרה – אין בו צורך...

ומכאן, לשלב הבא... כאשר הילדים גדלים עם התחושה שהדאגה היא הקרקע היציבה המעניקה חום ואהבה, היא הקרקע היוצרת 'תקשורת', וכן הלאה – הם מתרגלים לחשוב ולתפוס את הדאגה כחלק בלתי נפרד מהזהות האישית שלהם. כלומר: אם דואגים לי – משמע: אני קיים... אם אני דואג לאחרים – הרי שאני נמצא ונוכח...

הדאגה נתפסת אפוא אצל הילדים כמציאות הכרחית לשם היציבות הנפשית, ומכאן ואילך, הם עלולים לחפש ולאתר דאגות שונות בחיי היום יום שלהם, מתוך תחושה והנחה כי קיומן של דאגות אלו – מבטא את קיומם שלהם. ובינינו? אין קל יותר מאשר למצוא דאגות בחיים השוטפים... כל אחד מאתנו, אם יביט סביבו – יוכל למצוא תחומים בהם יש מקום לדאגה! כאשר הילדים מתרגלים לחפש את הדאגות – הם ימצאו אותן כל אימת שירצו בכך, וההשלכות של הדבר על חייהם העתידיים – עלולות להיות הרסניות!

הפחד מהתקדמות

במקרים רבים, נובעת דאגנות היתר, מהפחד של האדם להתקדם בחיים. אנשים רבים מרגישים בתקופות מסויימות בחייהם "פחד גבהים"... הם מפחדים לעזוב את המקום הבסיסי והפשוט בו הם חיים, ולהתקדם למקומות גבוהים, מוצלחים ופוריים יותר. הפחד הזה, כשלעצמו – אינו נורא: ניתן להתמודד איתו, להתגבר עליו, ולפרוץ את החומות שהוא יוצר. אבל לפעמים, במקום לעשות זאת, נוח לאדם להסתתר מאחורי הדאגות...

במקום לומר לעצמו: אני מפחד להתקדם בחיים, ולהתמודד עם הפחד הזה – הוא אומר לעצמו: אני חושש להתקדם, משום שההתקדמות הזו עלולה להיות מסוכנת מבחינה כזו או אחרת... או: אני חושש להתקדם, משום שאני מפחד שההתקדמות הזו תהיה כרוכה בקושי רב מדי, או שההתקדמות הזו הינה מעבר ליכולותי... כך או כך, אותו אדם, במקום להתקדם בחיים – עסוק בדאגות! הוא אמנם חוסך לעצמו את ההתמודדות מול הפחד להתקדם, אבל בסופו של דבר – הוא נשאר תקוע באותו מקום מבלי להתקדם אף פעם...

לדוגמה: אדם שמאוכזב מחיי הנישואין שלו – עשוי להחליט לחולל שינוי בדפוסי ההתנהגות שלו, או לפנות לעזרה מקצועית מתאימה. כל אחת מהאפשרויות הללו – גורמת לפחד מפני הבלתי נודע... לכן, הרבה יותר קל לאותו אדם להסתתר מאחורי שורה של דאגות, ולהסביר לעצמו כי הוא אינו מנסה להתחיל תהליך שיוביל לשיפור המערכת הזוגית – משום שהוא דואג שמא יכשל, או שמא יגרום לציפיות אותן לא יוכל להגשים, וכן הלאה.

הדאגות, גם מעייפות את האדם במידה כה רבה, עד שהוא אינו פנוי לחולל שינוי כלשהו בחייו. כל שינוי – דורש אנרגיה ומשאבים רגשיים, ואם המשאבים הללו מבוזבזים על 'דאגות' למיניהן – הרי שהאדם נשאר בלי כח ויכולת להתמודד עם האתגרים שתהליך השינוי מציב בפניו... לכן, הוא ימשיך לדאוג לאורך ימים ושנים, ולעולם לא יצליח לחולל שינוי מהותי וחיובי בחייו!

כיצד מתמודדים עם דאגות?

ובכן, כעת, לאחר שהבנו מדוע הדאגות שלנו בעצם תוקעות אותנו, מעכבות את ההתקדמות שלנו, ומחבלות במערכות היחסים שלנו עם האנשים הקרובים אלינו ביותר – נשאלת השאלה: כיצד מתמודדים עם דאגנות יתר? כיצד מנטרלים אותה, ומפנים את משאבי האנרגיה למטרות החשובות באמת?

הרי לכם הצעה אפשרית אחת: רשמו על דף עשר דאגות המטרידות את מנוחתכם. הכוונה אינה דוקא לדאגות גדולות ומהותיות, אלא גם לדאגות יומיומיות וקטנות. אתם לא נדרשים בשלב זה לבחון את הדאגות, או להעריך את משקלן, אלא רק לכתוב עשר מהן לפחות: דאגות בריאותיות, דאגות חינוכיות, דאגות כלכליות, ועוד. גם אם נראה לנו שסיימנו את הרשימה אחרי ארבע או חמש דאגות, ננסה להמשיך ולהגיע לעשר. אנו נופתע לגלות, כי ישנן דאגות שאנו כלל לא חושבים עליהן בחיי היום יום, אולם למעשה – הן מציקות לנו וגוזלות אנרגיה רגשית מיותרת.

כעת, לאחר שערכנו את הרשימה הזו, עלינו לבחון כל אחת מהדאגות הללו, ולבדוק כיצד חיינו היו נראים בלעדיה: לדוגמה, אם היינו דואגים פחות להתפתחותו התקינה של הילד – היינו יכולים, לדוגמה, לשחק איתו בנינוחות רבה יותר. אם לא היתה לנו הדאגה שמא הוא לא יצליח בלימודים – היינו יכולים להיות ביקורתיים פחות כלפיו, היינו יכולים לפרגן לו יותר, והקשר שלנו היה הרבה יותר טוב ואיכותי. מומלץ לפרט ולהרחיב את היריעה כדי לקבל תמונה מדויקת ככל שניתן של החיים כפי שהיו נראים מבלעדי אותה דאגה מסוימת.

ועכשיו, לאחר שאנו מסיימים לערוך את הרשימה הזו – נעבור עליה בנחת, ונערוך את ההשוואה בין המצב הנוכחי, המצוי, לבין המצב שהיה קיים אילו היינו משחררים את הדאגה. בין ההווה, לבין האופן בו יכול היה העתיד להראות. בין תמונת החיים הרצופה בדאגות, לבין האופן שבו הם היו נראים מבלי משא הדאגות המכביד.

נשאל נא את עצמנו: מה תורמות הדאגות?

כלום...

כיצד הן מקדמות אותנו?

הן לא מקדמות...

ומאידך גיסא, הנה אנו נוכחים לדעת, כי בלעדיהן – החיים היו נראים הרבה יותר טוב... היינו מצליחים יותר, חופשיים יותר, פוריים יותר, מתקדמים יותר, וכן הלאה... אז באמת, בשביל מה לשמר את הדאגות הללו?

אין הכוונה לומר, כי האדם צריך להיות משוחרר לחלוטין מדאגות. אין ספק, שמינון מסויים של דאגות – מבטא אכפתיות ואחריות. אדם אחראי ואכפתי, דואג לסביבתו ומנסה לצפות מראש סיכונים שעלולים לפגוע בו או באנשים הקרובים אליו. דאגה שכזו – הינה דאגה בריאה, להבדיל מאדישות – המהוווה בעיה כשלעצמה. כאשר אנו מנסים להשתחרר מהדאגות – אנו מנסים להשתחרר מדאגנות היתר, אשר אין בה תועלת, ואילו הנזקים שבה – חולשים על תחומים רבים מתחומי חיינו!

אפשרות נוספת הינה לערוך "יומן דאגות". כלומר: להחזיק בהישג יד פנקס, ולרשום בו כל דאגה מיד כאשר היא צצה. לא להמתין להצטברותן של הדאגות, אלא לרשום כל אחת מהן מיד כאשר היא מופיעה. בסופו של יום, יכול אדם לסקור את דאגותיו, ולבצע לגביהן את אותו תהליך שתואר לעיל: לבדוק האם הן משרתות אותו, או אולי להיפך: מגבילות ומעכבות את התקדמותו, ולנסות לבחון כיצד יראו חייו בלעדיהן.

יום בלי דאגות!

כדי שהאדם יוכל להמחיש לעצמו את הפער בין החיים שלו במצבם הנוכחי, רצופי דאגות, ובין החיים שעשויים להיות לו אילו יצליח לצמצם את הדאגות במידה ניכרת – מומלץ לערוך מדי פעם "יום בלי דאגות". יום שלם שבו לא מדברים כלל על נושאים שכרוכים בדאגות, ומשתדלים אפילו לא לחשוב על נושאים שכאלו...

הנטיה הטבעית שלנו, הינה לבחור ביום השבת כ"יום בלי דאגות"... הרי יום השבת, מטבעו, במילא אינו מאפשר לנו לעסוק במרבית התחומים סביבם מתפתחות הדאגות שלנו... אולם לאמיתו של דבר, מדובר בטעות. את ה"יום בלי דאגות" מומלץ לבצע דווקא באמצע השבוע, כדי שניתן יהיה לערוך את ההשוואה בין יום זה לבין ימי חול אחרים גדושי דאגות, ולהווכח בפער המשמעותי ובהשפעה הרבה שישנה לדאגות על שגרת החיים...

אם נראה לאדם כי יום שלם של התנתקות מהדאגות הינו למעלה מכוחותיו – ניתן להסתפק בשלב הראשון אפילו בחצי יום. מספיק חצי יום בו ישתחרר האדם מדאגותיו ויהנה מחיים איכותיים, פוריים, יצירתיים ומקדמים – בכדי שהוא יבין עד כמה הדאגות אינן משרתות אותו אלא גורמות את ההיפך הגמור...

לסיכומו של דבר: דאגות במינון סביר והגיוני – מהוות אמנם חלק ממערך האחריות והאכפתיות של האדם כלפי עצמו וכלפי סביבתו. אולם דאגנות יתר – כבר מהווה בעיה, העלולה לתקוע את האדם, לגזול ממנו משאבים רגשיים ופיזיים, לעכב את התקדמותו, ולפגוע ביחסים הבין-אישיים שלו, בקרב משפחתו ומחוצה לה. תשומת לב מספקת, והתבוננות השוואתית בהשלכותיה של הדאגנות – עשויות להיות הצעד הראשון בדרך לשינוי בונה...