מה בין תורתו של רשב"י לעצירת המגיפה? ל"ג בעומר (לא רק) לילדים

הרב שלמה ליפשיץ שליט"א, אישיות מיוחדת ונדירה, משמש מזה מספר שנים כרב קהילות בבני ברק ובשכונת הר יונה בנוף הגליל, אך פינה חמה במיוחד שמורה בליבו לתלמוד תורה המתפתח שבשכונה הצפונית המרוחקת, אותו הוא מלווה בעצמו החל מהקמתו והמשך בפיתוח וליווי שבועי צמוד, ואני- נהנה לעקוב מרחוק אחרי הסיפורים שמגיעים אלי משם ולהתמוגג.

הרבה גילויים מרתקים ורגעי אושר גדולים קורים שם בתלמוד תורה, כאשר הילדים, קבוצה מצומצמת וגרעינית עדיין, לומדים ובעיקר חווים על בשרם בדרכים מגוונות ובלתי פורמאליות את לימוד התורה, העברת המסורת מדור לדור, המחלוקות שבמשנה, מצוות התלויות בארץ ועוד.

הם לא "לומדים" על זה, כי אם חיים את זה.

בכל נושא ועניין שואל אותם הרב ליפשיץ לדעתם האישית, הנקייה והטהורה מדעות קדומות, מניע אותם לבטא דעה ולשיים רגש ולחוות את הדברים מקרוב בצורה שתחלחל לשכלם וללבם בצורה משמעותית כשיעור לחיים.

לא פעם אני חושב לעצמי: "הלוואי שבכל מקום זה היה מתנהל כך"... "הלוואי שאני הייתי נחשף ולומד כך בעצמי מגיל קטן"...

בשנה שעברה זכיתי ליהנות משיעור מיוחד לל"ג בעומר, שיעור לכיתה א' אמנם, אך גם לי עצמי הוא היה שיעור ראשון ומשמעותי בהבנת היום הזה, כאשר הרב ליפשיץ ניסה להסביר בחיידר בהר יונה לילדים בכיתה א' מה זה ל"ג בעומר עבורנו.

הוא גילה כי כאשר הכין לעצמו מה לומר, עלתה בו שוב שאלה מציקה: שני אירועים שאין קשר ביניהם לכאורה קרו בל"ג בעומר - האחד הוא שתלמידי ר"ע פסקו מלמות, והשני הוא שרבי שמעון גילה ביום זה רזי תורה.

לכאורה אין קשר בין הדברים שהזדמנו לפונדק אחד באקראיות גמורה, אך בהבנה נוספת נמצא קשר מאחד ומשווה כדבר מהותי שביניהם.

המכנה המשותף

המגיפה של תלמידי ר"ע העמידה את התורה שבעל פה בסכנת הכחדה ממשית.

רבי עקיבא הוא גדול מעבירי המסורת של התורה שבעל פה, אחד שלאור הדרך האישית שהוא עבר למד בעצמו על השפה והצורה להגיש את התורה מהבסיס שלה. מהבסיס ועד לתגים שבאותיות.

רבי עקיבא היה לפסגת השלמות בהעברה שבע"פ, עד שישנו בחז"ל קו רציף שנמתח ישירות בין משה רבנו לרבי עקיבא בהעברת התורה ומסירתה.

הגמרא (מנחות כט) מספרת: "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לו רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר: אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של הלכות.

אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות, לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

חזר לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלתה במחשבה לפני".

המהר"ל תמה כיצד ניתן לומר שרבי עקיבא גדול ממשה רבנו, ושתשש כוחו של משה מרבי עקיבא, והוא מסביר שישנן שתי תפיסות אישיותיות שונות לחלוטין.

משה רבנו היה מנותק ומסולק מן העולם בכלל, לעומת רבי עקיבאשהגיע "מהשטח", מהעולם, והשיג חיבור שונה ועמוק יותר בכלים עד כדי זיקוק התגים שבתורה עצמה לכדי למידת תילי תילים של הלכות מהם.

משה רבנו, שראה זאת, נחלש, עד שראה כי גם רבי עקיבא מזכיר ופוסק לתלמידיו כי "הלכה למשה מסיני" היא. כלומר, ישנם מקומות שאין להם הסבר וחיבור בעולם שלנו, כי ההסבר היחיד הוא שכך קיבל משה מהקב"ה.

משה שאל: מדוע הקב"ה לא מסר את התורה על ידי רבי עקיבא, שמחובר יותר לעולם והשיג סוף כל סוף חיבור עמוק יותר ממנו לחלקים מסוימים בתורה, ונענה על ידי הקב"ה כי כך היה רצון מלפניו.

מסביר המהר"ל, כי כך היה רצון ה' שיהיה זה הסדר מלפניו, שעם ישראל יקבל התורה בצורה כזו שמשה הוא המעביר אותה, על ה"הלכה למשה מסיני" שבה, כאשר היא מנותקת מלכתחילה מהעולם, ואילו הנדבך של רבי עקיבא שיגיע אחריו ישלים את התמונה במציאות, בהעברת המסורת שבעל פה, בגישה וב"תרגום" המתקיים בחיבור למציאות בעולם ובלמידה מתוך המציאות המתרחשת לפניו.

תפקידו של רבי עקיבא היה להעביר לדורות שאחריו את המסורת וזהו דווקא הסדר הראוי והמתבקש כפי שעלתה המחשבה מלפני הקב"ה.

רבי עקיבא אפוא הוא הממשיך והמשלים הישיר של תורת משה רבנו, והוא עשה זאת בעל פה.

רב הנגלה על הנסתר

רבי עקיבא השאיר לאחר המגפה את כל תורתו אצל תלמידיו.

התורה הזו לא היתה כתובה, וכעת גם לא נשאר הרבה מאלו שחיו ונצרו בליבם ומוחם את הדברים כבעבר ונשארו לספר ולהעביר.

עצירת המגפה והותרת חמישה תלמידים היא המציאות שגרמה שבפועל נשארה לנו תורה שבעל פה. למשך תקופה מסוימת כל התורה הזו כולה נשענה על 5 אנשים בלבד.

כך גם ממש מכיוון אחר, רזי התורה שגילה לנו רשב"י ביום זה, לולי שהיה מגלה אותם לא היה נשאר לנו כל האידרא ועוד חלק מן התורה שבע"פ שנותר הודות ליום גדול זה ל"ג בעומר.

האירוע המאוזכר יותר של מסירת התורה של רשב"י הוא כיוון שבתורת הנסתר יש משהו שנשאר תורה שבעל פה יותר מכל התורות האחרות שנכתבו בהמשך.

תורת הנסתר מועברת עד היום רק בעל פה. היא תורה שלא ניתן ללמוד אותה ללא רב שמכוון או רק מתוך ספרים, והיא ביטוי חזק ומשמעותי ביותר לתורה שבעל פה.

ל"ג בעומר הוא לא רק חג של הנסתר, הוא גם חג של הנגלה. חג של העברת המסורת. בל"ג בעומר אנו חוגגים את מסירת התורה בעל פה.

שני אירועים אלו היו בפועל מה שגרם לתורה שבעל פה להישאר בידנו. יום ל"ג בעומר על פי הנגלה ולא רק על פי הנסתר הוא יום חג של מסירת התורה בעל פה.

קודם הכלים, אחר כך התורה

נשאלת השאלה, אם כך אולי מן הראוי היה לשנות את הסדר?

אולי נכון שקודם לכן נחגוג בשבועות את התורה שבכתב ורק אחר כך נחגוג את התורה שנמסרה בע"פ כפרשנות והרחבה? וכפי שעלתה במחשבה של הקב"ה שמשה קדם לרבי עקיבא?

אך התשובה היא שלא כך. קודם אנו חוגגים את הכלים שיש לנו.

רק אחרי שיש לנו הכלים המתאימים, אפשר גם לאכול את האוכל.

התורה שבע"פ היא הכלים וההכשרה ללמוד את התורה שבכתב שהיא המצווה גופא.

ל"ג בעומר הוא יום של הכנת הכלים לחג השבועות.

חג של חיבור לרב, למסורה, לצורת העברה הבינאישית, להכנת כלי הקיבול לתורה.

"האם אתם בעצמכם יכולים ללמוד לבד חומש היום?", נשאלו ילדי כיתה א'.

"ודאי שלא, אנחנו צריכים את הרב'ה שלנו בשביל להבין"...

גם ילד בחיידר מבין שלבד, בלי הרב'ה שלו, הוא לא יכול להתחיל ללמוד חומש, כי יש פסוקים שמצריכים הסבר והבהרה, והרב'ה יודע ללמד אותם את זה.

ומאיפה הרב'ה יודע? כי הוא עיין בספרים ובפירוש רש"י ועוד...

ומאיפה המפרשים יודעים? כי הרב שלהם הסביר להם...

הילדים בחיידר למדו בצורה זו כי בעבר לא היו הרבה ספרים, רק תנ"ך. את כל הספרים הנוספים היה לאנשים בראש, עד שיום אחד צדיק גדול החליט לכתוב את כל זה, אבל היתה תקופה שזה לא היה כתוב בכלל, ואז, עוד לפני שכתבו את הכל, היתה מגיפה גדולה. "דמיינו לעצמכם", אמר הרב, "אם כולם היו מתים, הרב'ה שלכם היה יכול להסביר לכם את הפסוקים?".

היינו יכולים לדעת איך קושרים תפילין ואיך שמים מזוזה ואיך שומרים שבת בפועל?

ואיך היינו מרגישים כשיש לנו שאלה ואנו מחפשים ולא מוצאים לה תשובה? שוב ושוב ושוב? היינו בוודאי מרגישים אכזבה, תסכול וכישלון ובשלב כלשהו פשוט מתייאשים ומפסיקים ח"ו לנסות...

כל הידע שלנו היום אם כך מבוסס על העברת המסורת הזו של תורה שבע"פ שהיה רק בראש של אלו שכמעט מתו כליל. ובל"ג בעומר נעצרה המגיפה והם הפסיקו ב"ה למות, נותר לנו ממה לצמוח ולהמשיך.

השמחה של ל"ג בעומר לילדיי החיידר הפכה להיות לפתע שמחה מעשית מאוד.

שמחה שבזכות היום הזה הרב'ה שלהם יודע להסביר להם את החומש, שמחה שבזכות היום הזה הם יודעים איך לקיים מצוות יותר טוב, שבזכות החג הזה גם הם ידעו בע"ה להסביר לילדים שלהם פסוק או משנה וכך חגגו שם, בקהילה קטנה ומיוחדת בהר יונה את ל"ג בעומר ה"נגלה" בצורה כזו שגם ילד בכתה א' מסוגל להתחבר.

אשריכם ישראל!

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.