פריסה דניאל: "בלילה שבו נמלטתי מאיראן ראיתי נסים ונפלאות"

דלת הבטון נטרקה מאחוריה בחוזקה. מולה, בחדר אפלולי ומוצלל, ניצב חוקר שפניו אמרו הכל. "המשטר האיראני לא יסבול עוד את הפרסומים שלך", אמר לה בטון מזרה אימה. "שובי לביתך והיזהרי שלא לשוב על טעויות העבר", הוסיף באיום שאינו משתמע לשתי פנים. פריסה דניאל, יהודייה-איראנית, עזבה את החדר מהורהרת. בדרכה לביתה הבינה כי איראן איננה יכולה עוד להישאר ביתה. "זה היה המעמד שבו הבנתי כי אין לי עבור מה להישאר במדינה הזו", היא אומרת ל'הידברות'.

ואכן, דניאל פתחה במסע הימלטות מסמר שיער מהרפובליקה האסלאמית של איראן – המדינה העוינת ביותר לישראל בעולם, כשהיא שמה את פעמיה לארץ הקודש, "הארץ שתמיד חלמתי עליה", כלשונה.

דניאל (40) מדברת ברהיטות. למרות עברה והעובדה שמאז עלייתה לארץ חלפו שנים מעטות בלבד, היא דוברת את השפה העברית כאילו הייתה שפת האם שלה. "עם עלייתי לארץ ביקשתי להשתלב במהירות, ולכן למדתי את השפה העברית באולפן. לו רק ידעתי מה צופן לי העתיד", היא נאנחת.

כיום היא מתגוררת בכפר סבא, ומודה לקב"ה על כל יום שהיא מתגוררת בארץ. "יהודי שנולד כאן אינו יכול לדמיין מה עוברים יהודיים בזמן הזה, באיראן לדוגמה", מעידה דניאל. "אני נמלטתי מאיראן בגלל המגבלות שמוטלות על אזרחי איראן וכמובן - בשל רצוני העז לחונן את עפר הארץ". כשאנו מבקשים דוגמה למציאות הקשה ששוררת באיראן, היא מספרת על כך שלנשים במדינה האסלאמית אין כל זכות על חייהם. "אישה שמבקשת לצאת מהמדינה – חייבת להביא אישור מבעלה. גם טיפול פשוט בבית חולים לא מעניקים לנשים המגיעות, אלא אם כן יש אישור לכך מהבעל. אין צורך להסביר כי מדובר במציאות בעייתית. אם לדוגמה, אישה צריכה להגיע לבית החולים במהירות ואינה יכולה לפגוש קודם את בעלה, למה שהיא לא תקבל טיפול רפואי?!", תוהה פריסה בכאב. לדבריה, אלו הן רק דוגמאות מעטות למציאות הבעייתית ברפובליקה האסלאמית.

 

בחזית מול המשטר

מאחורי מעטה הצביעות שמשדר המשטר האיראני לעולם, לפיו כביכול יהודי איראן נהנים מחופש דת מלא ומרוצים מאוד מחייהם במדינה, מסתתרת אמת אחרת. "המשטר אומנם שומר על היהודים, אך אלו מוגבלים למדי", מספרת דניאל. אחד הדברים שהכעיסו אותה במיוחד הייתה העברת בית הספר היהודי בסביבת מגוריה בעיר שיראז לידי המוסלמים. "כך השלטון החליט, וזה מה שקרה", היא אומרת.

לצד רכס הרי הזגרוס שבדרום מערב איראן, קיימת העיר הגדולה שיראז, בה נולדה דניאל ובילתה את רוב חייה. למרות היותה של העיר ממקומות היישוב הגדולים ביותר באיראן – בה מתגוררים כמיליון וחצי תושבים – יהודי המקום "זכו" לתשומת לב מיוחדת מהשלטונות.

"יש שם מגבלות חמורות על חופש הביטוי, ולכן כשהוצאתי עיתון מטעם חברת הפרסום שהייתה לי ובו נמתחה ביקורת על המשטר – סומנתי במהירות", היא אומרת. דניאל נחקרה ממושכות וקיבלה הוראה לגנוז את העיתון. לא היה טעם לסרב להוראת המשטר. אך באותם רגעים ניבטה בליבה ההחלטה: איראן כבר לא תישאר ביתה.

מה עשית עם ההחלטה הזו?

"בחשאי, התחלתי לברר על האפשרויות שניצבות בפני בדרכי להימלט מהמדינה המוסלמית". לדניאל נאמר כי הדרך הטובה ביותר להימלט מאיראן היא באמצעות מבריח גבולות. "לאחר מאמץ רב הצלחתי ליצור קשר עם מבריח גבולות שקרובי משפחתי המליצו עליו, שילמתי לו 6 אלף דולר, וכך יצא אל הדרך מבצע הבריחה שלי".

דניאל נזהרת בדבריה. הצנזורה בישראל הורתה לה שלא לספק את כל פרטי ההימלטות, כדי שלא לפגוע ביהודים נוספים שיבקשו להגיע לארץ בדרך זו. אולם גם מה שהיא יכולה לספר יכול למלא ספר עלילתי.

בלילה אחד של אמצע החורף הגיעה דניאל יחד עם שתי בנותיה אל הגבול האיראני, בהתאם לסיכום שהשיגה מול המבריח. "נסעתי אל הגבול בתחבורה הציבורית, מבלי לקחת עמי דברים רבים מדי", היא נזכרת. השלב המסוכן במבצע החל סמוך מאוד אל הגבול האיראני, בו שורצים אנשי משמרות המהפכה ומשמר הגבול. עם הגיעה של דניאל סמוך אל הגבול היא נפגשה עם קבוצת הנמלטים והמבריח, שהודיעה לה מבלי למצמץ כי עליה להעביר לידיו אלף דולר נוספים. למה? הוא לא התאמץ לנפק הסברים. בנוסף, הורה לה להיפרד מתיקה, כביכול באופן זמני. בהמשך יתברר לה כי התיק ובו כספה וחפציה היקרים לא ישובו לרשותה לעולם. המבריחים אומנם הבטיחו לה כי ישיבו לה את חפציה, אולם מעולם לא התכוונו לקיים את דבריהם. השקר הבא שלהם כמעט יעלה בחייה של דניאל.

"יצאנו אל הדרך, שמלכתחילה הובטח לי כי היא אורכת חצי שעה בלבד", אומרת דניאל מביתה ברמת גן. "היה עלינו לעבור הרים וגאיות ודרכים משובשות, בהם גם מתהלכות חיות טרף. בנוסף, שלג כבד הקשה מאוד על התנועה במקום. הרגעתי את עצמי שזו רק חצי שעת הליכה, ויצאתי אל הדרך".

איך הייתה נראית הבריחה עצמה?

"התאריך היה חמישי בפברואר", אומרת דניאל, זוכרת כל פרט מהמסע המפרך שעברה. "חששנו מאוד. משמר הגבול האיראני מסייר באזורים הללו דרך קבע כדי ללכוד מבריחים. לפתע ראינו מרחוק נצנוץ של אור: רכב עם סמלי משמר הגבול התקרב לכיוונינו. בהחלטה של רגע הורו לנו המבריחים לשכב על הרצפה, בדממה. שכבנו על הרצפה כשאנו עוצרים את נשימתנו, והתעטפנו בכיסוי לבן שהכנו מראש בדיוק למקרה כזה". דקות ארוכות של אימה וחרדה עברו על שיירת הנמלטים עד שהרכב המשטרתי עזב את המקום, כשבחסדי שמים החיילים לא שמו לב לקבוצה ששכבה ממש מתחת לאפם.

"לאחר התקרית המפחידה הזו המשכנו להתקדם. בהמשך הועלינו לרכבים ועברנו ממקום למקום באמצעות מספר כלי רכב בתוך איראן, סמול מאוד לגבול, ולאחר מכן ליוו אותנו המבריחים אל מחוץ לגבולות איראן והורו לנו להמשיך בדרכנו חצי שעה נוספת עד – שלפי דבריהם – נגיע אל המדינה שאליה התכוונו להימלט, ושאסורה בפרסום". לאחר זמן מה החלה דניאל להבין כי נפלה למעשה רמיה מצד המבריחים. "בניגוד לדבריהם, הדרך מאיראן אל המדינה ההיא לא לוקחת חצי שעה, אלא הרבה יותר, בלשון המעטה". קבוצת הבורחים ניצבה באמצע שום מקום, כשלצדה הרים וגאיות מושלגים, אפופים בחושך כבד.

"משראינו שהדרך הולכת ומתמשכת, חברי הקבוצה האחרים פנו אלי ואמרו לי: 'את לא תצליחי לעבור את הדרך הזו: את אישה. הדרך הזו מסוכנת מאוד, יש שוטרים בחלקים ממנה, וישנם אזורים בהם ניאלץ לרוץ. לא תצליחי להמשיך איתנו'". החשבון שהוצג בפניה היה מצמר: "אחד הנמלטים אמר לי שיש בפני שלוש אפשרויות: או שהמשטרה תלכוד אותי, או שאמות מהקור הכבד, או שאני ובנותיי נהפוך לטרף במלתעות החיות שבדרך, חלילה – 'בוודאי תיפגשי עם אחד הדברים הללו אם תחליטי להמשיך בדרך הזו".

בכל אותה עת, שאר הנמלטים מאמינים כי דניאל הינה מוסלמית אדוקה כמותם, ולכן מאפשרים לה להמשיך עמם למרות אזהרותיהם. "הייתה זו דרך ארוכה בת 12 שעות שאותה ניסיתי לעשות בלילה ההוא. החשש הורגש באוויר. צעדתי אחר הנמלטים האחרים עם שתי בנותיי, וכל הזמן מעדתי לתוך השלג שהקשה מאוד על ההליכה. לאט לאט נוצר פער ביני לבינם. הם הלכו והתקדמו, ואני נותרתי לבדי באזור הגבול האיראני. לפתע מצאתי את עצמי ב-1 וחצי בלילה באמצע המדבר. התחלתי לבכות, חיבקתי את בנותי ואמרתי להם: 'תחזיקו מעמד. אלוקים איתנו. מבטיחה לכם שבסופו של דבר נגיע אל הארץ הקדושה'. האמנתי שנצליח להגיע לארץ למרות הכל".

בחזרה לאיראן

"דקות ספורות עברו עלינו לבדנו בחושך הכבד. כשהבנו כי לא נותרה לנו עוד ברירה ולא נצליח להימלט מאיראן לבדנו. התחלנו לחזור בדרך שעברנו בהלוך, כשאנו שומעות נהימות של חיות רעות. היה זה ליל אימים", אומרת דניאל. "התחלתי לחשוש כי הדבר שמפניו הוזהרנו כשעה קודם לכן עומד להתקיים". לאחר הליכה ממושכת, לדניאל ובנותיה נגלה האור שבקצה הגבול. "לפתע נצנץ ממולנו נקודת אור ממרחק. הגענו אל המקום - בקתה עלובה שלפי הסימנים החיצוניים הייתה מאוכלסת באנשים".

סביר להניח כי בשלב זה ניצבה בפנייך דילמה לא פשוטה

"אכן", דניאל מודה כי ההתלבטות שניצבה בפניה הייתה קשה מנשוא; הישארות בשלג הכבד למשך הלילה מסוכנת מאין כמותה, ולעומת זאת – כניסה לבית בלב שום-מקום באזור הגבול האיראני יכולה להיות אפשרות בעייתית לא פחות. לאחר התחבטות קשה, היא החליטה לדפוק בדלת. "מאוד חששתי, ואף תהיתי אם זהו הצעד הנכון, אך הקור העז וההבנה שאין לי עוד ברירה הכריעו את הכף, גם אם מעבר לדלת המתינו אנשים המזוהים עם המשטר, או גרוע יותר – פורעי חוק.

 "לא נאלצנו להמתין הרבה עד שאישה זקנה פתחה לנו את הדלת", היא ממשיכה. "הזקנה לא הבינה פרסית, וסימנתי לה עם הידיים מה רצוני. למזלי היא הכניסה אותנו לביתה, אירחה אותנו כיאות וגם חיממה את רגלה של בתי שכמעט קפאה לחלוטין". לגודל הנס לא היה זה בית של אנשי ביטחון איראניים או עבריינים.

לילה שלם עשו דניאל ובנותיה בביתה של הקשישה טובת הלב. ולמחרת התקשרה דניאל אל המבריח. "כעסתי עליו מאוד", היא מודה. "'קיבלת ממני 6 אלף דולר, בשביל שאני אמלט מהמדינה. כיצד רימית אותי כשטענת כי מדובר בדרך של חצי שעה?', אמרתי לו. הוא התנצל והמשיך לטעון כי הדרך אמורה לקחת חצי שעה בלבד. 'הנהג התבלבל בדרך, ולכן נאלצתם ללכת יותר', טען. תוך כדי השיחה התברר לדניאל כי היא נמצאת ממש על הגבול האיראני. "הבנתי שאם יראו אותי מתהלכת במקום – אני עלולה להיתפס באופן מיידי, והעונש שיוטל עלי יהיה חמור מאוד. לכן החלטתי להישאר במקום מבלי לצאת כלל.

"למחרת המבריח הגיע אל הצריף. בשלב זה כבר דרשתי ממנו שיחזיר לי את הכסף והתיקים. 'אני כבר לא רוצה לעזוב את איראן', אמרתי לו בזעם. אך הוא שכנע אותי שאמשיך עם התוכנית המקורית. 'אל תדאגי', הוא אמר, 'היום בלילה אקח אותך למקום אחר, משם תוכלו להימלט בקלות'. הסכמתי. בהמשך היום הוא העביר אותנו לדירה אחרת באזור, שם הורה לו לשהות עד לבוקר המחרת".

לילה מתוח עבר על דניאל. בבוקרו של היום הבא הגיע למקום המבריח. בהחלטה של רגע היא החליטה להציג את עצמה בפני המבריח ושאר חברי הקבוצה כאפגנית.

מדוע דווקא אפגנית?

"ידעתי שלאפגנים יש קשרים טובים עם שוטרי הגבול האיראניים, והאמנתי כי אם יחשבו שאני אפגנית זה יסייע לי בדרכי אל מחוץ לבית הכלא ששמו איראן".

לרגע דניאל עוצרת בדבריה. נראה שהשיחה הזו מחזירה אותה לחוויות ורגעים שהייתה מעדיפה לשכוח. רגע לאחר מכן היא שבה לעצמה וממשיכה לספר את שאירע.

"בין הנמלטים היו ארבעה גברים אפגניים, שהחליטו להגן עלי ולסייע לי בגלל שחשבו כי אני בת מדינתן", היא אומרת. "האפגנים אמרו לי: 'אל תדאגי. אנו נשמור עלייך ועל בנותייך', ואכן מאז לאורך כל הדרך הם התמסרו אלי מאוד'". בצורה חיובית זו החל המסע השני של פריסה אל מחוץ לאיראן. "הם פשוט החזיקו את בנותיי על גבם, וכל חצי שעה התחלפו ביניהם, וכך איפשרו לי להתקדם בקצב של כל השיירה, מה שנמנע ממני בפעם הקודמת. לולא עזרתם שהגיעה בגלל שהקב"ה הכניס לפי את הדברים על קשר מצדי למדינתם – לא הייתי יכולה לדבר אתכם היום".

מסע ההימלטות של דניאל וחברי קבוצתה עבר בדרך לא דרך; הנמלטים נאלצו לטפס בדרכם על הרים גבוהים, ולרדת לעומקן של גאיות, כל זאת כשמסביב קור מקפיא עצמות ושלג שנערם לכל אורך הדרך. "בדרכנו עברנו נהר שהיה קפוא כתוצאה מהשלגים, כשכל פסיעה שצעדנו עוררה חשש כבד כי שכבת הקרח שמעל לנהר העמוק עלולה להישבר ולהשליך אותנו למצולות. אולם בחסדי שמים גם זה עבר בשלום. היה זה לילה של נסים ונפלאות", היא מציינת בהתרגשות.

לאחר המסע המפרך הגיעו חברי הקבוצה למדינת המעבר, שם התברר לדניאל כי תלאותיה עדיין לא הסתיימו. "הגענו לכפר קטן בתוך המדינה, שם התקבלנו על ידי מבריחים אחרים - בעלי בריתם של המבריחים האיראניים. ראש המבריחים פנה אלי בדירת מסתור על הגבול שאליה הגענו ודרש ממני תשלום על חלקו במבצע הבריחה. השבתי לו כי המבריחים האיראניים לקחו לי את התיק ואת כל הכסף ואמרו לי שיחזירו לי את זה, אך לא החזירו לי דבר. בתגובה כולם פרצו בצחוק. 'את האמנת להם כשאמרו לך שיחזירו את הכסף?'", אמר מנהיג המבריחים כשהוא צוחק צחוק עצבני. הוא פנה לחבריו והורה להם לעצור אותי ואת ילדותיי".

פריסה וילדותיה הושמו בחצר בית בכפר, ליד חיות המשק שהוחזקו במקום. "המנהל שלנו יבוא, והוא יחליט מה יעשו אתכם", נאמר לדניאל. "קיבלנו יחס רע מאוד: הושלכנו למקום בלי אוכל, שתייה או שמיכות, ובלי תנאים כלל, לצד חיות המשק. זה היה בלתי נסבל. פניתי לבנותיי והפצרתי בהם: 'אל תחשבו על אוכל או על מים כעת, רק תעצמו את העיניים ונסו לישון'". לאחר לילה קשה מנשוא הצליחה פריסה להיחלץ מהמקום בדרך לא דרך. "למזלי נותר בידי הטלפון הסלולארי, ובמהלך הלילה הגיתי רעיון שיאפשר לי לצאת מהמקום. עם עלות השחר, קראתי לשוביי ואיימתי עליהם ששוחחתי עם בעלי בטלפון והוא נערך להביא למקום את המשטרה המקומית". למרבה המזל הם האמינו לאיום, ומיהרו לשחררה.

משם המשיכה דניאל לשגרירות ישראל במדינה ההיא. ולאחר זמן מה עלתה לארץ הקודש, שאת עפרה קיוותה כל כך לחונן בתקופת גלותה ובמסע הבריחה הארוך שעברה.

מביתה שבכפר סבא שבה דניאל לעסוק בתחום התקשורת, אותה נאלצה לגדוע בעת שהייתה באיראן, וכיום היא משדרת בפרסית לאיראנים. בנותיה, בנות 14 ו-9 לומדות בבתי ספר בישראל ומנסות לשכוח את שעבר עליהן.

דניאל האמינה כי הגיעה אל המנוחה והנחלה, אלא שדווקא לאחר שהגיעה לארץ גילתה כי לקתה במחלת הסרטן. "הרופאים אמרו לי שהמחלה ממאירה ושחיי קצובים", היא אומרת. קולה נסדק כשהיא מבקשת מקוראי הידברות להזכיר אותה בתפילתם, לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. "לפחות לבנות שלי יהיה עתיד אחר משלי", היא בטוחה.

נא אמרו פרק תהילים לרפואתה השלמה של: פריסה בת פרי.