ההילולא נהפכו ליללה: אסון מירון לפני 110 שנים

לפני 110 שנים, בל"ג בעומר תרע"א, התרחש אסון כבד בהילולת הרשב"י במירון. עשרת אלפים יהודים, כמות משתתפים בלתי נתפסת במושגים של אותם ימים, הגיעו למקום הקדוש

הסופר יהושע בר יוסף מתאר בספרו "עיר קסומה" את אירועי ל"ג בעומר באותה שנה: "צפת לא ראתה מעודה המון כזה. התלהבות של שמחה אחזה את התושבים. הכל הרגישו כי הנה הגיעה העיר לשיא פריחתה, וכי זכותו של התנא הקדוש עומדת לה גם בעניינים חומריים וצורכי הגוף, כשם שעומדת לה בעניינים רוחניים וצרכי הנפש".

היה זה לקראת השעה 21:00 בערב. קהל רב התאסף באזור הציון, לקראת ההדלקה המיוחדת. השמחה התה גדולה ומרוממת. מתחם הקבר היה מלא וגדוש קהל רב שהצטופף על גג בית הכנסת ונערך לרגע ההדלקה. כשהמדורה הודלקה, הציבור הרב פרץ בריקודים מרוממים.

זמן קצר לאחר מכן ארע האסון: מעקה הגג קרס, מה שגרם למפולת אבנים גדולות אשר קברה תחתיה חלק מהחוגגים. כ-100 איש שעמדו באותה עת על הגג נפלו זה על גבי זה מגובה של 8 מטרים לעבר חצר המבנה.

הקהל נבהל ונרתע בבת אחת בחזקה לאחוריו – לצד המעקה של הג הגבוה שעליו עמד הקהל. הדחיפה היתה חזקה מדי, והמעקה קרס ונפל. אחריו נמשכו שורות אחדות מאבני הגג, ואנשים רבים מאוד שעמדו קרוב למעקה נפלו ונתך ברד של ברזל, אבנים ואנשים על הקהל שעמד למטה בחצר.

כך תואר האסון בעיתון "מוריה" ב-19.5.1911: "אסון נורא קרה במירון בשעת ההדלקה המעקה שעליו נשענו כל הרואים נפל. המהומה גדולה מאוד אז ניגש הרב רפאל דין והדליק את המערכה, וההמון כולו התפרץ תיכף בשיר וזמרה וריקוד, אבל, פתאום, ומעל הגג נשמע קול מפץ-מפולת. הרבה מהאנשים שעמדו עליה נפלו ארצה אל תוך החצר למעלה. בתוך ההמון שבחצר קמה שועה נוראה, הרס ואבדון. ערבובה של אנשים, אבנים ושברי מעקה נערמו שמה לערמה אחת, זה צועק מתוך המפולת שירחמו עליו ויצילהו וזה מוטל בקרן זווית בלי כל רוח חיים. הבכיות והיללות הקיפו מסביב, כל אחד חפש ובכה אחר קרוביו ומכריו. למותר לי להוסיף כי השמחה נשבתה לגמרי. כל העם הלך כפוך ראש כאבלים. האבות שהביאו את בניהם להחליק את שער ראשם כנהוג, אספו את ידיהם. כל התמונה הגדולה של ממתקים ומגדנות, נשארה בעיניה והשמחה הכללית נהפכה ליגון נורא".

"היללות והבכיות היו קורעות את הלב. אב ביקש את בנו, אח את אחתו, בעל את אשתו ואשה את בעלה, והבהלה היתה נוראה. נחלי דם שטפו בחצר כמים. אב אחד עמד עם בנו ובתו למטה, והנה הבת מתה מיד, והבן נפצע בכל גופו. ההילולה נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הציון", תיאר הסופר יהושע בר יוסף.

בעיתון המודיע של אותה תקופה נכתב: "עומס יתר שנגרם ממספר רב של חוגגים שהתרכזו על גג בית הכנסת עליו התקיימה ההדלקה והביא לקריסתו של מעקה הבטיחות, שלמרות ההתרעות על תחזוקתו הלקויה לא טפול. בנוסף, בהלה שאחזה בקהל לנוכח הרוח שנשבה והפיצה את הלהבות מעמוד ההדלקה לעבר הקהל שהצטופף באותה עת על הגג וגרמה לו לסגת בבת אחת לנקודה מסוימת ולהביא לקריסתו".

הנספים לא נקברו בבית קברות מסודר, אלא נקברו ממש למרגלות הציון. הקברים והמצבות מוצבים ממש כמאה מטרים מהציון ומושכים בכל שנה את עיני הבאים להתפלל.

אחד המקרים הטראגיים היה פטירתו של רבי יוסף דב הלוי רוזנשטיין זצ"ל שעלה מברדיטשב לצפת. באסון הוא נהרג בגיל 42, והותיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים. שליחים מיוחדים נשלחו לאסוף תרומות מכל רחבי הארץ עבור האלמנות והיתומים הטריים ועבור ריפוי עשרות הפצועים.

באסון זה קיפחו את חייהם 13 איש ונפצעו בו למעלה מ-40, כאשר חלקם נותרו נכים. ההרוגים היו הרב יוסף דב רוזנשטיין, בן 42 שהותיר 7 יתומים, 3 בחורים בגילאי 8-14, אדם בן 65, אישה בת 60, ונערה בת 13. למחרת ל"ג בעומר נפטרו עוד שניים מהפצועים, בני 45 ו-50. ארבעה פצועים נוספים נפטרו בימים שלאחר מכן.

האסון זעזע את כל תושביה היהודיים של ארץ ישראל, ובעקבותיו תוקנו בציון תיקונים גשמיים ורוחניים. במישור הגשמי, פעלו כבר באותה שנה לתקן את המעקה ולשפץ את גג הציון. גם מספר האנשים שהורשו לעלות לגג הוגבל.

במישור הרוחני זו היתה השנה בה החלו תיקוני הצניעות במירון, ובה נוסדה "דרך המהדרין". אחד מרבני טבריה פרסם מכתב פומבי בו כתב כי "החובה מוטלת על כל ראשינו ולגדולינו לשים לב אל התוצאות של כל מאורע או מקרה וללמוד מהן".

הרב זמיר כהן בעקבות האסון במירון: איך דווקא במקום קדוש קורה אסון גדול כל כך? צפו: