הרבנית ימימה מזרחי על האסון הנורא: איך ממשיכים מכאן?

"איך ממשיכים מכאן?" אני נשאלת. "45 אנשים, והקו המשותף לכולם היה ענוה אין סופית, פשטות, אמונה. מה נהיה?"

זו הזעקה הגדולה של כולם. גם אני הרגשתי עלבון. נסעתי שמונה שעות בכבישים פקוקים וטיפסתי צפוף ולחשתי שמות של 1800 נשים שנתנו לי את ליבן ואת בקשותיהן. עליתי להר מתוך אחריות כבדה. וגורשתי מההר, כמו עבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו (רבו) קיתון על פניו  (מסכת סוכה כח, ע"ב). הרבה בושה, הרבה חשבון נפש.

ברגעים האלה אני אומרת תודה לכל לימוד האמונה של כל השנים, מפני שלימוד האמונה הוא אמין. אפשר לסמוך עליו פתאום, בִּשְׁעַת הַדְּחָק, בשעת משבר. אולי זו הכוונה ב"כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק" (ברכות ט, ע"א): אני נותן לכם אמונה לשעות דחוקות, לשעות שימחצו לכם את הנשמה, ואז יקומו בתוככם כל הדיבורים שאני מרביץ בכם ויעזרו לכם לעמוד.

והלימוד הזה, של כל השנים, עמד לי בשעה שהקב"ה הסתיר פניו ולא הבנתי אותו: "אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).

אני קוראת פסוק מהפרשה שנקרא השבוע, פרשת "בחוקותי", פרשת הקללות: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו". ורש"י: "כְּשֶׁיָּרוּצוּ לָנוּס יִכָּשְׁלוּ זֶה בָזֶה, כִּי יִבָּהֲלוּ לָרוּץ". המשך הפסוק – "כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן – כְּאִלּוּ בּוֹרְחִים מִלִּפְנֵי הוֹרְגִים, שֶׁיְּהֵא בִלְבָבָם פַּחַד".

וּמִדְרָשׁוֹ, ממשיך רש"י, "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" – בשביל אחיו. "זֶה נִכְשָׁל בַּעֲוֹנוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה לָזֶה" (ויקרא כ"ו, לז ורש"י, שם).

הפחד הנורא, כשאח רוצה להציל את אחיו באמצע הכאוס הזה, והוא מגן עליו בגופו ובעצם מוחץ אותו באותו זמן. האם שני זוגות האחים האלה, חס ושלום, רצו להיכשל אִישׁ בְּאָחִיו? מה פתאום, אומר לנו רש"י. זה לא דבר שתרצו שיקרה, כי אתם עם ישראל טוב, ואתם עם ישראל מלא אהבה. אבל שימו לב לערבוּת שלכם, לאהבה שלכם. כי כשזה כבר קורה, אי אפשר לברוח. אז הרבה לפני כן, תערבו זה לזה. תהיו מעורבים האחד בצערו של האחר.

אני מקבלת את השאלה הזו במיליון וריאציות: "ימימה, כתוב 'וְהִצִּיל הַלְּחוּצִים' (פיוט מאת ה"בן איש חי"). כתוב 'כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק'...".

ואני רוצה לומר משהו. כשגורשנו מההר, אחרי שזה קרה, ראינו בדרך עשרות אם לא מאות אוטובוסים שהיו בדרכם להר מירון עושים יו-טרן וחוזרים הביתה והבנתי: כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן. מפני שחס ושלום, האסון בלילה הזה יכול היה להיות של מאות אנשים. והיות שיום ל"ג בעומר היה יום שישי, כל האוטובוסים שבדרך כלל מגיעים ביום, זרמו כבר בלילה. 45 הרוגים זה המון, וצריך להבין שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

אנחנו לפני מתן תורה. ה' מזהיר את משה רבנו באלף אזהרות: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר!". כשמגיעים בשיא הלהט להר ועובדים בו את ה' כמו במתן תורה, הקב"ה קודם כל מכריז על שלושה ימי הגבלה; לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב". כך כתוב, אם יעלו ככה, בלי הגבלה, אז חלילה נָפַל מִמֶּנּוּ רָב.

אני רק חושבת על שערי גן עדן היום​

ורש"י יאיר: "כָּל מַה שֶּׁיִּפֹּל מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ הוּא יְחִידִי, חָשׁוּב לְפָנַי רָב!" (שמות י"ט, יב-כג, ורש"י, שם).  זאת אומרת שכל מי שנפל הוא רָב. ילד בן 13 – רָב. אנשים קשי יום שנפלו – רָב. אף אחד מהם לא אדמו"ר וכל אחד מהם – זוהר כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. כולם רבנים.

משמיים כנראה ביקשו מאיתנו יותר אחריות ויותר זהירות. כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה לָזֶה - אנחנו צריכים כאן חתימה בערבות על חוזה. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו, ואין כאן גיבוי לתרבות ה"סמוך" ("יהיה בסדר, סמוך, הכל יסתדר"). אדרבה, הסמיכה הזו היא היסמכות של האחד על האחר! וכשאנחנו מקיימים את החוזה כאן מלטה, משמים נענים לנו.

אני רוצה לספר כאן על אחד ההרוגים, יהודה לייב רובין זצ"ל. בשבת הגיע אלינו בחור עצוב-עצוב מהישיבה שלנו, "אבני קודש" ואמר: "יהודה לייב רובין הציל אותי".

וכך היה הסיפור. הוא למד בישיבה. הוא ידע שהוא כבר מועמד לעוף. והראש-ישיבה הזהיר אותו: "אם אתה עולה להילולה במירון, אתה עף מכאן".

יהודה לייב ידע על כך, וידע גם שבחורנו מתעקש לעלות. "חכה", אמר לו. "אם הרב לא מרשה לך לעלות בל"ג בעומר בגלל הבלגן, אנחנו נעלה למחרת ל"ג בעומר". ויום אחרי ל"ג בעומר הוא לקח אותו, וכל הדרך שם לו מוזיקה ושימח אותו. "תראה, אתה עומד בדיוק במקום שבו האדמו"ר עמד והדליק את המדורה, ועכשיו אפילו אתה יכול להדליק, בלי כל הצפיפות. עכשיו אתה האדמו"ר", הוא אמר לבחור שלנו.

"רק אחר כך נודע לי שיהודה לייב היה בל"ג בעומר במירון", הבחור שלנו מספר. "הוא עשה את הדרך שוב למחרת, במיוחד בשבילי, ועשה לי הצגה שלמה, רק כדי שאני לא אצטער ולא אנשור מהישיבה".

לי זה עשה הרהור תשובה: האם אני בן אדם שאפשר לסמוך עליו? כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו, וכל אחת שתשאל את עצמה: בתחומי האחריות שלי, האם אני בת-סמכא? לא רק מלשון סמכות ונתינת הוראות; האם אני בן אדם שאפשר לסמוך עליו, להישען עליו? אני אמינה? זה השיעור.

אני רק חושבת על שערי גן עדן היום. אחרי כל הלוויה נשמת הצדיק עולה למעלה ושערי גן עדן נפתחים לקראתה באהבה, כך היה אומר הרב עובדיה זצ"ל. והיום הם לא נסגרים. מכל העדות ומכל הזרמים נכנסים היו פנימה, ספרדים ואשכנזים וליטאים וחסידים ומתחזקים. ואני מתביישת לומר את זה, אבל "כדאים הם 45 הרוגים לסמוך עליהם בשעת הדחק". פשוט תתפללו היום. יש לנו שליחים טובים מאוד בשמיים.

בתפילה לשלום הפצועים, וחיבוק חם לכל משפחות הנספים, קרוביהם ומכריהם.

הרב זמיר כהן בעקבות האסון במירון: איך דווקא במקום קדוש קורה אסון גדול כל כך?