מהר מירון להר סיני: הגיגים בין אסון הר מירון לחג שבועות הבא עלינו לטובה

מה כבר ביקשנו? מה רצינו? לעלות מירונה. אל רשב"י. רצינו קרבת ה'. להצטופף יחד ולהרגיש את עוצמות העם הזה. הביחד הזה. האחד הזה. וקרה מה שקרה. הסירנות החליפו את מנגינות "בר יוחאי נמשחת אשריך", וכל ההר נמשח בדמים. לאן הם הלכו, החברים שלנו, האחים שלנו, האבות שלנו, הסבים שלנו. אלו שיצאו מביתם בקול רינה ושמחה צפונה, לנשום את אווירת ל"ג בעומר, ולא תיארו לעצמם שסללו בעצמם, לעצמם, את נקודת הסיום בעולם הנעלם הזה. כך הם הלכו לנו. בתחילה בצעקה מרה, כשעוד נלחמו על גופם, על נשימתם, עד לדממה המוחלטת. עד הרגע שבו לא זעקו עוד. עד לשניה שבה הבינו לאן פניהם מועדות וקיבלו על עצמם את הדין באהבה ובשתיקה מחרישה. מדורות האש התחלפו עד מהרה בעננה כבדה של עצב. אבל נפל על הר מירון. על כולנו. עמך ישראל. הסבירו לילדה שלי בכיתה א', שבת כיתתה איבדה את אחיה באסון, כי ה' רוצה אליו את כל הצדיקים. "צדיקים, אבל הכי הכי צדיקים", היא הדגישה. נו... ומה נסביר לעצמנו? כמה עוד נעבוד על עצמנו שהם הלכו כי היו צריכים ללכת. וכי מה זה נוגע לי ומה זה משנה לי ואיך האסון הזה קשור לחיים הקטנים והפרטיים שלי על פני האדמה הזו שגופותיהם של אלו זועקים אלינו ממנה. כאילו אומרים תשתנו. תעשו משהו. לא כדי להחזיר אותנו לחיים. לנו טוב עכשיו. אלא בשבילכם. אל תהפכו את המוות שלנו לחדשות של אתמול. זוזו סנטימר אחד הצידה ותראו את האחר. תכבדו אותו. אולי תשלימו איתו? אולי לא תכעסו עליו? אולי פשוט תמחלו לו? אולי רק תראו את המקום שלו? תרדו מההר שתיפסתם עליו. רדו לעם. תרגישו אחד את השני. 

ההר הזה, הר מירון, גבוה כל כך, וכולם רצו להגיע אליו. בל"ג בעומר הזה לא כולם זכו. בל"ג בעומר שעבר כמעט אף אחד לא זכה. ואני הקטנה והלא מעכלת תוהה איך זוכים לעלות גבוה. הרי אין שאטל בעולם ולא אוטובוס ולא רכב יוקרתי ככל שיהיה שיכול באמת להביא אותי רחוק וגבוה, מלבד אני את עצמי על ידי עבודה אמיתית פנימית שדורשת המון דלק רוחני. אבל איך? איך מגיעים רחוק? איך מגיעים לשם? לפסגות הנעלות הללו?  

ואז אני נזכרת בהר אחר. כל כך אחר. סיני שמו. ההר הכי נמוך, הכי "גלמוד" שהתורה הקדושה שלנו תספר עליו. כזה הר, בלי איפור. הכי לא זוהר שיש. וההר הזה הוא התשובה שלי לכל השאלות. למה זה קרה, ומה אפשר ללמוד מהאסון הלא ברור הזה ואיך צומחים ממנו, ומה ה' רוצה מאיתנו? ותשלימו לבד את השאר. 

סיני הוא סמל ודוגמא ליישות ללא גאוה. ללא כבוד. ללא רצון אישי ונגיעות אישיות. הוא סמל הוויתור, ההכנעה, ההבלגה וביטול האגו. 

חושבת לעצמי. אולי נלמד ממנו, מההר הזה? ואולי אם נלך לקצה השני, להר הזה, הנמוך הזה, נזכה לקבל גם תורה וגם שכרה בחג מתן תורה הקרוב - והיה זה שכרנו. אבל ליבי לוחש לי שלא רק. שאם נרד נמוך ממש ונעשה עבודה, משהו יצמח בנו. ויזדקף. ויתרומם. ויגבה למרחקים. נתמלא בשאר רוח, נגיע לגבהים חדשים ורוחניות גבוה בדיוק כמו זו של הר מירון. שנזכה. 

אביגיל הכימיאן היא מרצה להופעה בפני קהל וכתיבה עיתונאית eva@htv.co.il