"מי כעמך ישראל": המפגש המרגש בבית המשפחה האבלה

האסון הכבד שאירע במירון מזמן מפגשים מרגשים בין חלקיו השונים של עם ישראל. במהלך הימים האחרונים התגייסו רבים לסייע לפצועים ולבני משפחותיהם ולתת כתף תומכת למשפחות האבלות. רבים פוקדים את בתי האבלים – באים לנחם ויוצאים מנוחמים.

הנה דברים שכתב יקיר אסרף, שחזר נפעם מניחום אבלים בבית אחת המשפחות.

"יש מצב שכרגע חוויתי את אחד הרגעים המשמעותיים בחיי.

אני כרגע יוצא מהשבעה בבית משפחת אנגלרד, אשר איבדו את שני ילדיהם באסון מירון, משה נתן נטע (14) ויהושע אנגלרד (9). והלב שלי פשוט מפוצץ ברגשות מעורבים, העיניים מלאות דמעות עצב אבל הלב מוצף בשמחה.

כשמאור חברי ואני, לבושים בג'ינס וטישרט, נכנסנו לביתם היינו די בולטים בנוף החרדי. חלק מהעיניים נישאו כלפינו ושני חרדים מקסימים קמו ישר ממושבם ונתנו לנו לשבת, ממש מול מנחם מנדל, האב שאיבד את שני בניו לפני ימים בודדים. האב קלט אותנו במבטו, ובן רגע הפסיק את הדיבור ביידיש עם שאר המנחמים ופנה אליי ולמאור בעברית. קפאנו מגודל המעמד.

'אני שמח שבאתם', הוא אומר, והעיניים שלו רטובות מדמעות אבל פניו מקרינים זיו. 'מתי כבר היינו זוכים להיפגש, אתם ואני?'. מאור ואני מסתכלים אליו בעיניים נוצצות כאילו מלאך מדבר איתנו.

'תדעו לכם שמה שקורה פה זה האמת, אתם ואני ביחד כאובים על האובדן הגדול מחזקים אחד את השני, לא משנה אם אתם חילוניים או חרדים, אנחנו יהודים'.

כל קהל המנחמים בשקט מרטיט לב מקשיב למנחם מנדל מדבר אלינו.

'אני רוצה שתזמינו אותי לשמחות שלכם', הוא אומר לנו, 'ושאני אזמין אתכם לשמחות שלי!'.

הדמעות פשוט התפרצו מאליהן. כמה שניות של שקט, הוא מביט למטה וממלמל 'מי כעמך ישראל'.

לאחר התפילה ניגשנו אליו, ולפני שהספקנו לומר דבר ניחומים הוא אומר לנו: 'תודה שבאתם, חיזקתם אותי'.

מאור ואני יוצאים מהבית, מסתכלים אחד על השני ולא מצליחים לדבר, לא מעכלים את מה שקרה, ובעודי כותב את השורות האלו אני עדיין לא מעכל.

המפגש הזה מייצג את האמת של העם שלנו, את האהבת החינם האינסופית שיש בינינו, את השותפות לכאב, את האמונה העצומה שממשיכה לאחד בינינו.

אסיים בתפילה ליושב במרומים לאהבת חינם בינינו ולבשורות טובות, ושכל משפחות הנספים יזכו לנחת אמיתי, ושאני אזכה להיות מוזמן לשמחות של מנחם מנדל המדהים".