"אני עובר אחד אחד ומחפש סימני חיים - ולא מוצא": הפוסט המרגש של הפראמדיק ממירון

אייל, פראמדיק במד"א, שטיפל בפצועים והרוגים באסון במירון, כתב פוסט מרגש שהפך ויראלי. אלו הן מילותיו:

"ביומיים האחרונים אני שואל את עצמי שוב ושוב, למה מכל המקצועות בעולם, דווקא פה מצאתי את עצמי? למה דווקא במד"א?

שעה 00:53, אני שוכב סוף סוף להרים את הרגליים, לשחרר את השרירים אחרי יום ארוך ועמוס, מנסה לתפוס תנומה קלה שתתן לי בוסט של אנרגיות לסיים את הלילה. פתאום אנשים מתחילים לרוץ.

אני אומר לעצמי... 'נו טוב...מירון, זה לא דבר חריג לראות אנשים רצים עם אלונקות', אבל זה לא נפסק. ואז הוכמן מקבל את הטלפון.

טריבונה קרסה. מרגע זה הנשמה שלך מתנתקת. משהו מושך ממך את כל הגיון. מתחילים לרוץ. לא יודעים לאן ולא יודעים מה בכלל הולכים לראות. מחפשים רמזים שיתנו לך הכוונה לאן לרוץ ומהשנייה שאתה מגיע לזירה, אתה מבין שזה לא רגיל. אתה מבין שאתה נכנס לסרט שלא ברור לך איך הגעת אליו.

ודבר אחד אני אומר לעצמי שוב ושוב: 'תהיה מקצועי, תהיה מקצועי'. אי אפשר לתת לנפש ולרגשות שלך להשתלט. עובדים על אוטומט. אני עובר אחד אחד ומחפש סימני חיים ולא מוצא. שטיח של גופות שלא רוצה להיגמר, שדה החייאות, מחזה שאני לא מאחל לאף אחד לראות.

ופתאום אני מוצא את עצמי רץ עם אלונקה יחד עם אזרחים וחובשים שאני לא מכיר, ופשוט רצים, מחפשים אמבולנס. וכשהגענו סוף סוף לאמבולנס, אני מבין שיש לי ילד קטן באלונקה עם פציעה ברגל.

מקווה שהוא בסדר. אני רץ חזרה לזירה ומתחיל לסייע בפינוי גופות.

עד שלא יכולתי יותר. עליתי חזרה, התקשרתי ללוטם ופשוט בכיתי את חיי. זה שחרר אותי.

ככל שעובר הזמן אני מבין שזה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. 45 הרוגים. אני שואל את עצמי איך זה הגיוני? ספרתי רק 26.

שעה 4:00. סיימנו לפנות את כל הפצועים ולרכז את הגופות, מנסים לעכל את מה שראינו וכולם המומים. אותה הבעת פנים המומה לכולם. כולם מחבקים אחד את השני וכולם מחזקים אחד את השני וכולם שם אחד למען השני.

כל פעם שעולה לי השאלה לגבי המקצוע שבחר אותי, אני נזכר שאני עושה את העבודה יחד עם האנשים הטובים ביותר בעולם. אני גאה להיות חלק ממגן דוד אדום והמשפחה הזאת תלווה אותי עד יומי האחרון.

מאחל החלמה מהירה לפצועים

ומשתתף בצער משפחות ההרוגים

עם ישראל חי."