"זה מספיק. הם קטנים": מכתבו של איש זק"א שנכח באסון במירון

ל"ג בעומר תשפ"א ייחרט בזיכרוננו המשפחתי לעד. היה זה יום מיוחד, בו התכוננו לחגוג את טקס החלאקה של בננו איתמר היקר נ"י. כבר חודשיים קודם, בהתרגשות אופיינית של הורים צעירים לבן ראשון ויחיד, החילונו במסעות צילומי חלאקה, קניית ביגוד חגיגי, פעקאלאך לילדים, כיבוד עשיר לבני המשפחה. חגיגה במיטבה.

כאיש זק"א, היתה לי הפריבילגיה לשלב בין החגיגה הפרטית לחגיגה הכללית של המוני בית ישראל על הר מירון, אצל ציונו של התנא האלוקי רשב"י. התמקמנו כל המשפחה בבית זק"א שבמעלה ההר. אני שילבתי בין תפקידי המבצעי לתפקיד האבא המאושר, ויחד עם מתנדבי הארגון פרסנו את הציוד הנדרש למקרה חירום, פתחנו ואיישנו את המוקד לאיתור נעדרים וילדים אובדים, זיוודנו את עמדות העזרה הראשונה הרפואית, נערכנו כראוי תוך תיאום עם שאר כוחות ההצלה והחירום בהר. נערכנו כי צריך להיערך, אבל לצד ההיערכות המבצעית נערכתי עם משפחתי לחגיגה הפרטית שלנו, טקס החלאקה. שום דבר לא הכין אותנו למה שיבוא אחר כך..

השעה שעת לילה מוקדמת יחסית להתרחשויות בהר. עשרות אלפי העולים להר החוגגים את ההילולה וממלאים את הרחובות הצרים בחדווה של שמחה, שמחה של מצווה, אווירה של התעלות באוויר, אנרגיה חשמלית של ממש. מן הרמקולים בוקעת מוזיקה נוגה של טרום ההדלקה, אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח... והלב נמס לנוכח השירה המשתפכת המתחננת הכמהה, השתפכות הנפש, איש ואשה ילדים וילדות כל אחד מתייחד עם קונו לוחש שיח של בקשה ותחינה, מנצלים את הרגעים הקדושים האלו של קירבה לקב"ה לשפוך שיח ובקשה לפני מלך קל רם ונישא.

רעם התופים המקצבי מדליק את ההר, לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי... לכבוד התנא האלוקי אדונינו... והאוקטבות עולות, הקצב מתגבר והאדמה רועדת, אלפי החוגגים כמקשה אחת ובדבוקה אחת מנתרים מעלה מטה, אחחח מי שלא חווה לעולם לא יבין.

אני אוחז במכונת התספורת, ובקצב של המוזיקה והריקודים אני מתחיל את התספורת של חתן החלאקה, הבן יקיר שלנו, כשלפתע צלצול טלפון מטריד. על הקו אחד המתנדבים בשטח. ראובן, קרה משהו, יש החייאה במקום. תתחיל להתקדם. החייאה?! מה קרה? אתה בטוח שאתה צריך זק"א בשטח? ראובן, הוא אומר לי בקול שמתחיל לקבל גוונים של פאניקה, יש כאן כמה החייאות במקום, תגיע דחוף עם האמבולנס, כנראה שנצטרך לפנות גופות. ואני לא מעכל... גופות? מירון? מוזיקה מרקיעת שחקים ברקע, על מה הוא מדבר...

אבל כמו בתרגולות, מה שצריך לעשות - אני עושה. עולה לאמבולנס תוך שאני צועק לאשתי שתתפוס את עמדת המוקד שהתפנתה ותיתן יד לעזרה למוקדנים, ואני מתחיל בנסיעה זהירה בין אלפי הולכי הרגל במעלה לכיוון הציון. בדרך אוסף איתי עוד שני מתנדבים שנקרים בדרכי, עוצר בכניסה לציון וממשיכים בריצה לכיוון אזור 41 שעליו דיווחו לנו.

(צילום: פלאש 90)

כאן היום הזה מקבל אצלי ואצל כל בני משפחתי תפנית דרמטית. גם בגרוע שבתרחישי האימה לא דמיינתי את מה שיקרה כאן, בהר מירון, בעיצומן של החגיגות. למען האמת, כשהגעתי למקום, החגיגות עוד היו בעיצומן, המוזיקה עוד רגשה ויכולתי לחוש את פעימות האדמה מניתורי האלפים ברחבת הריקודים. נכנסתי אל שביל היציאה מהרחבה, ומה שנגלה לעיני היה מחזה מחריד ביותר. גופות של ילדים ונערים לצידי השביל הצר, לצד כמה מבוגרים, ואנדרלמוסיה של זוועה בלתי נתפסת במוח האנושי. כן, גם לא במוח שלי, שכבר חווה כמה זוועות. זו לא הזירה המתאימה, אלו לא הפצעים שאנחנו רגילים לראות, והסוריאליזם, אוי, הסוריאליזם. כאן גופות על הרצפה, ובמרחק של כמה מטרים אלפי רוקדים בעוצמה, וכמו לבי מבקש ללא קול, תכבו את המוזיקה, לא עת שירה עכשיו, עת בכי ותאניה.

אני מסתובב לרגע בזירה, מנסה להכיל את מה שאני רואה. אני מתנשף בקושי רב מן הריצה הקצרה שעשיתי לכאן, מנסה בכל דרך להסדיר נשימה, ואט אט חודרת לתוכי התודעה, אנחנו בזירת אסון, וכן, זה אירוע לזק"א. יש כאן עשרות הרוגים. אני חושב לעצמי שאין לי באמבולנס כל כך הרבה שקיות גופה. לא חשבתי, לא דמיינתי... נצטרך לשלוח מישהו למטה למחסן להביא עוד, אבל בינתיים כבוד המת, אי אפשר ככה, צריך לכסות אותם.

קצין משטרה מבולבל קצת שמנסה להשליט קצת סדר ולארגן את הזירה קורא לי, ובעצה משותפת מחליטים לרכז בשלב ראשון את הגופות בבית הכנסת הסמוך, לצורך זיהוי ראשוני. אנחנו מתחילים להרים אותם אחד אחד. הם קטנים כל כך, לא בגיל של מוות, צעירים שרק לפני דקות רקדו בדביקות על הרחבה למעלה, והנה הם כאן, שוכבים על הרצפה, פניהם גלויות ואני מחפש איך לכסות אותם, לשמור על כבודם. בזווית העין אני קולט וילונות ישנים, ובלי אומר תופס וילון גדול, ובעזרת מתנדב נוסף מתחילים לגזור לפי הגודל. זה מספיק, אני אומר לו, הם קטנים. והמילים מצמררות אותי. אני עובד במרץ, אבל המחשבות משוטטות, עדיין לא מחובר לגמרי למציאות האפוקליפטית הזאת.

אנחנו מבינים מהר מאוד שצריך לעבוד מהר. הלילה ליל שישי, ומחר ירצו לערוך את ההלוויות לפני כניסת השבת. צריך עוד לעבור במכון לרפואה משפטית, וזה לוקח זמן. מתחילים לדון איך מפנים כל כך הרבה נפטרים בפרק זמן קצר. אני מעלה רעיון בפני הקצין הבכיר, מספר לו על משאיות הלוגיסטיקה שיש לנו במתחם, משאיות קירור. זה לא אידיאלי, אבל כך נקצר תהליכים, ומה שעומד לנגד עינינו הוא קבורה מהירה ככל האפשר. וכך, במאמץ מפרך, סיימנו טיפול באירוע מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

הלילה מתחיל לתת אותות עייפות. אור ראשון ברקיע, ומסביבי מתנדבים מסורים ישובים על המדרגות לאחר עבודת קודש נמרצת ומסורה. בעיניים שלהם אין מבע ואין מבט, כמו היו ריקות מתוכן. ההלם והתדהמה ניכרים בפניהם, כל אחד מכונס בעצמו ואני חושב שזה זמן לעכל, והמראות מתחילות להסתדר בזיכרון, והכאב עולה לגרון. באתי לכאן כדי לחגוג, חגיגה פרטית וחגיגת ציבור. החגיגה הזאת כבר מזמן נאלמה דום. מרחוק אני רואה את הארגזים של ציוד ההגברה מקופלים ומסודרים בשורה ארוכה. מה לציוד הגברה ולתופת הזאת? מבקרים אחרונים שעדיין לא התפנו לתחנות ההסעה מסתובבים בשטח, מחפשים תשובות, מנסים להבין ולעכל, והאור שהציף אותם בתחילת הלילה כבה ונעלם. האבל והשכול השתלטו על ההר. שוטרים ואנשי מד"א והצלה מותשים, רדומים אחד על כתפי השני בצידי הדרכים, ואני מתהלך ביניהם, נזכר במשפחתי שנשארה מאחור במתחם של זק"א במורד הרחוב. מה איתם, אני תוהה, איך הסתדרו? הטלפונים הסלולריים לא מתפקדים, ואני מחליט לרדת למטה, לבדוק בשלומם.

בכניסה, אשתי מקדמת את פני, ואני מזהה משהו עצוב בפניה, כאילו היתה שם, בזירה הנוראית. אני שואל אותה מה קרה, והיא מספרת לי על עשרות רבות של אבות ואימהות שהגיעו אליהם לנקודה לברר על ילדיהם הנעדרים. גם ילדים אבודים שהגיעו בוכיים, מחפשים את הוריהם ואין מושיע להם. היא נקטה יוזמה והחלה לכרוז במערכת הכריזה שמות של הורים ושל ילדים, כריזה חזקה שנבלעה בבליל של יללות האמבולנסים וזעקות השבר של היורדים מן ההר. האירועים שהתרחשו במציאות נוקבת במרחק מה ממנה חלחלו לתודעתה דרך כל האובדים והנאבדים המבולבלים והכואבים שעברו דרך מתחם זק"א.

* * *

החלאקה של איתמר היתה חלאקה שתיצרב לא רק בתודעת משפחתנו, אלא בתודעת עם ישראל. ל"ג בעומר תשפ"א יעמוד לנו לזיכרון עולם. נזכור את זכר הנופלים ונכבד את זכרם, נפיק לקחים ונקבל על עצמנו שלא לשוב על טעות פעמיים. הלילה יורד ואנחנו מנסים להירדם, ולמען האמת, זה לא קל. הכול עולה וצף בזיכרון. קחו מילים אלו שנכתבו בעיניים טרוטות, חסרות שינה, ממני אליכם, כמצבת זיכרון ליום מר ונמהר.

יהי זכר הנופלים ברוך וחקוק על לוח לבנו לעד, ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן.