טור תגובה לירון לונדון: "כששמענו על הצונאמי הזדעזענו. אכפתיות קוראים לזה"

מילותיו הבוטות של איש התקשורת ירון לונדון זעזעו את הגולשים. בעוד עשרות משפחות בעיצומן של ימי השבעה על פטירתן הטראגית של יקיריההן, מוצא לונדון לנכון לפרסם על גבי הרשת את תחושותיו לגבי האסון: "לא מרגיש כלום", הוא כותב.

בתגובה לדבריו של העיתונאי הוותיק, הגיב הרב נתנאל העצני, יו"ר ארגון 'מאור לנוער', כך: "ירון לונדון, קראתי את דבריך על אסון מירון. לא מרגיש כלום, אמרת שם, השווית בין הציבור החרדי לאלפים בבנגלדש. אם שם קורה אסון זה לא מזיז לך. וגם כעת, כמעט כלום. כתבת.

"אני קורא ומאמין לך, מאמין שיש עיתונאים שכמותך שכאבו את אסון מירון סתם בשביל הדרמה. לא באמת הזיז להם, משחק הינו חלק משמעותי בתפקיד העיתונאי. לא כולם אבל ישנם שכאלו. וגם אולי יש מי בעם שלא הרגיש. שלא חש במשהו כשזה קרה. אתה הצפת את זה אבל יתכן מאוד שיש מי כמוך שבתוכו מרגיש שהוא לא מרגיש. מרגיש שום כלום.

"ואני אומר, אם ככה, התקדמנו. ושאפו גדול. עצם זה שאתה לא מרגיש כלום זה כבר משהו גדול. עצם המחשבה שהתהפכה בליבך בנסיון למצוא כאב, זה כבר משהו. התקדמות גדולה מצידך. עצם זה שלא שמחת בנפילתם אני מרגיש שעלינו על מסלול. שהתקדמנו.

"עכשיו ניגש לעיקר", ממשיך העצני. "אותה סקאלה שדיברת עליה. הרגש הזה שאבד לך. שנותר ממנו מעט רק בשביל הנכדים. טוב, זה כבר ענין שלך. רגש הוא כמו שריר, שצריך להתאמן עליו. אחרת זה נעלם אי שם בבנגלדש. אצלנו למשל מלמדים כבר מקטנות על רגש. המון רגש. שגם אם בסוף העולם קורה משהו נורא זה משליך אלינו. אכפתיות קוראים לזה. וכששמענו על הצונאמי הזדעזנו. אלפי בני אדם שמתים בצורה מחרידה. אכזריות לא להרגיש כלפיהם משהו. לא לכאוב. לא להצטער.

"ועכשיו לטענה שחוזרת על עצמה: שהם כאילו בחרו זאת. 'העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף', כתבת והוספת: 'בזים לסכנה ומתענגים על גרירת מזרונים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטובוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה'. ועוד תיאורים משעשעים על כמה אנחנו אוהבים לסבול. שכביכול בחרנו במוות, ואז זעקת את זעקתך: למה שאדאג להם?

"מציע לך לקרוא שוב את שכתבת ולבחון אם יש בכך הגיון, האם הגיוני לשעוט כעדר אל הנהר? האם הגיוני להצטופף ולהידחף כתף אל כתף?

"האם הגיוני לבוז לסכנה? האם הגיוני להידחק באוטובוסים בסבל בחום הקיצי? האם הגיוני לסחוב בידיים סלים עמוסים? האם הגיוני לסבול?

"או שמא ראייתך מעוותת. שמא ראוי להתאמץ מעט ולהביט מעבר לראייה רדודה. ואולי בשביל שתצליח נתחיל מהטענה שלך, למה שאדאג להם, פה טמון האתגר. האם מישהו ביקש ממך לדאוג לנו? האם חסרה לנו דאגתך? אין צורך בדאגה, יקירי. יש צורך בכבוד. אלו שני דברים שונים. לו היית מכבד אדם רק בגלל שהוא אדם היית מרגיש את כאבו איפה שהוא לא יהיה. גם אם הוא סובל אי שם בבנגלדש.

"אם יש כבוד אמיתי, היית משתוקק לדעת מה יש להם שככה רבבות אנשים עולים ההרה. הדעה שלך ברורה, אבל מהי דעתם? למה הם שומרים כל כך את השבת? למה הם מקדימים יהודי לישראלי? פה השורש. ופה הטעות. אנו לא זקוקים לדאגה שלך, אנו זקוקים לכבוד.

"מי שרואה עצמו כאדם עליו לנסות להבין את השני. גם אם נראה לי שההוא בכוונה מטפס על הגג ובוחן אפשרויות קפיצה גם אז לנסות להבין מה עובר עליו. שהוא עושה דבר כל כך לא הגיוני.

"ואז לקלוט שייתכן שהראייה מעוותת. שאני הוא זה רואה את הדברים בסילוף גמור. שייתכן מאוד שהאנשים האלו היו שמחים מאוד לו היית מביא להם רכב ממוזג לעלות עד לציון. שהיית מגיש להם את האוכל. שהיית דואג שהכניסות והיציאות יהיו מצוננות ומרווחות. שהיית הופך להם את המסע הזה לקל יותר. אבל אפילו שלא עשית את כל זה - הם אינם מוותרים על המסע המפרך הזה. ולמרות כל הקשיים שהזכרת, הם מעפילים את ההר.

"'ליברלי' אמרת בפתח דבריך, ואז דמית אותנו לחיות. לתאואים הנופלים למלתעות התנינים. תראה למה דימתנו, לא פלא שאתה לא מרגיש כלום. בשם הליברליות הנאורות והיקדמה אני אומר לך, מי שלא מרגיש כלום הוא עצמו אינו. כי הרגש הוא האדם.

"ובכל זאת אני אוהב אותך. באמת. כי לפחות ישבת לכתוב את שעל ליבך. הצגת את הבעיה וזה כבר חצי מהפתרון. אתה אומר שאנו לא בני עם אחד. אני לא מסכים אבל נניח. אפילו היינו שכנים, לו היה כבוד ביננו הכל היה אחרת", מסיים הרב נתנאל העצני את דבריו.

הרב זמיר כהן בעקבות האסון במירון: איך דווקא במקום קדוש קורה אסון גדול כל כך?

זוכרים את הרוגי האסון - במעשים, היכנסו לכאן.