"ירון לונדון, אני גאה בעם שלנו": עשרות תגובות לפוסט המקומם

ימים ספורים בלבד לאחר אסון מירון, כשהלב עדיין שותת דם ודרכי מירון אבילות, בחר העיתונאי ירון לעורר סערה, לאחר שאמר כי אינו חש עצב על האסון במירון בו נהרגו 45 יהודים, אבות צעירים, בחורי חמד וילדים רכים.

בפוסט פרובוקטיבי שהעלה לפייסבוק, כתב לונדון: "אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום".

עשרות גולשים בחרו להגיב לפוסט המקומם. ליקטנו עבורכם תגובות נבחרות.

  * * *  

הברנש הזה הוא המחשה של "מי יתנני תלמיד חכם ואשכנו כחמור". בסך הכל "עם הארץ" מהודר, מסכן.

  * * *  

והם עוד קוראים לעצמם "נאורים"... זה מדהים כמה השמאל הקיצוני חשוך וגזען ולא התקדם עם הזמן... רק שהם כל הזמן מפמפמים שהם שייכים לקידמה והדוסים חשוכים, כמה נחמד שברגע האמת הכל צף ומתגלה, מי החשוך ומי המתקדם. תמשיכו לחבק את הערבים. בהצלחה.

  * * *  

בימים שבהם צריכים אחדות יותר מכל בוחר לו ירון לונדון למצוא את המפלג. חבל מאד! עם זאת, מכיוון שאחים אנחנו, בואו לפחות נסנגר עליו ונאמר כי לפחות פיו וליבו שווים, שכן יתכן שישנם שמאלנים המחזיקים בדעות כמו שלו, אך חוששים להביע אותן בפומבי, והוא לפחות אינו כזה. יהי רצון שכולנו נפשפש במעשינו ונשוב אל השם בתשובה שלמה עד בוא גואל צדק ברחמים מרובים במהרה בימינו, אמן

  * * *  

תתחיל לאכול חלב ישראל. י.ל., אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא קדישא שאכילת טרפות גורמת לטימטום (אטימות) הלב וחלב עכו"ם גורם לספקות באמונה. תתחיל לאכול כשר, ואז תתמלא חמלה כלפי בני עמך.

  * * *  

מסכן. אוי. כמה מסכן. כמו עיוור שלועג לאנשים שנהנים ממראה עיניהם. כל כך מסכן. הנשמה שלו כל כך בעמקי הקליפות עד ששום רגש רוחני לא מצליח לחדור מבעד לכיסוי. מעולם לא זכה לחוש רגש אלוקי כלשהוא. אנשים אחרים בטח יפרסמו תגובות שנאה והלם. אני פשוט מרחם עליו. וגם לא מתייחס לדבריו. בדיוק כמו שאנשים שרואים לא יתייחסו לעיוור שלועג עליהם ואומר להם: ממה אתם כל כך מתלהבים?? לא רק שהם לא יתייחסו אליו. הם אפילו ירחמו עליו. על כך שאין לו מושג מה הוא מפסיד. וכנראה שלעולם גם לא ידע.

  * * *  

לא הבנתי. וודאי שמבחינת הלאום כולנו יהודים מה זאת אומרת לא בני עמי זאת בריחה מהמציאות. אי אפשר להגיד דברים שבינם לבין המציאות אין ולא כלום זאת התכחשות למציאות.

  * * *  

אדם חכם ונאור לא היה מתבטא בצורה כזו אפילו אם באמת לא היה חרדי, דתי או אפילו חילוני בסופו של דבר אנחנו יהודים ואם דרוזים ומוסלמים פתחו את הלב והבית שלהם בשביל לעזור מתוך כאב וחמלה.

  * * *  

אני גאה בעם שלנו. כחיה בחברה חילונית. לא האמנתי כמה אהבה ואמפטיה וכאב אמיתי ראיתי אצל אנשים רחוקים מהדת. כולנו יהודים. היום אנשים כמו ירון לונדון הם מיעוט קיצוני שלא צריך לתת לו במה.

  * * *  

הוא לא רוצה להכיל את הכאב. אבל אם הוא היה ניתקע בסין מי היה בא לעזרתו שליח חב"ד... וזה סבבה

  * * *  

זה בסדר אין להתרגש יתר על המידה... שומעים את משפחות ההרוגים שמבקשים רק דבר אחד להפסיק את הפילוג והשינאה בעם הזה ופתאום קם לו אדם שמחפש תשומת לב מסכן אומלל שניזון משינאה ופילוג... לונדון אתה לא מעניין אף אחד.

  * * *  

הלב שלו לא מרגיש, צריך לבדוק אם הוא עובד או מקולקל. רק מי שיש לו לב יכול להרגיש, ולכאוב... מי שנעדר כאב וחסר רגש מהאסון הנורא, לא בטוח שיש לו לב

  * * *  

יש אנשים ויש אנשים. לעומת ירון לונדון ראינו את תמר אלמוג שהזילה דמעה בשידור חי וחשפה אנושיות מדהימה ואמיתית. בסופו של דבר הצופים יודעים להעריך את האמת והאנושיות. בסופו של יום מי שצריך להתמודד עם ירון לונדון המסכן זהו ירון לונדון עצמו, שיכול ממרום גילו רק לקנא בתמר אלמוג והוא בוודאי מבין זאת בתוך תוכו.

  * * *  

אני אסביר לך "לונדון" למה אתה לא מרגיש שייכות, כי אתה פשוט לא שייך. לא יתכן מצב שאתה יהודי אם אתה לא מספיק אנושי כדי להרגיש טיפת חמלה על מה שהאנשים האלה עברו בדקות האחרונות לחייהם, להרגיש טיפת רחמנות על האלמנות והיתומים... "אנחנו לא בני עם אחד"... נכון... אתה לא חלק מהעם הזה.

  * * *  

ירון לונדון הוא מהאנשים שאבדו את הניצוץ היהודי אין מה לכעוס עליו. היו הרבה חילונים כאלו והם נאבדו מהעולם כמו הרצל ודומיו.

  * * *  

אם יהודי יכול להגיד כאלה מילים, מה פלא שגוי נהיה נאצי?!

  * * *  

ירון לונדון, בזמן שאנחנו צריכים להתקרב אחד לשני, עדיף לא לתת במה לאמירות כאילו ואז יותר קל לאהוב את השני.

  * * *  

היי אולי אתה חושב שאנחנו לא אחיך, אבל אנחנו עדין אוהבים אותך כאח מסכן, אנחנו משפחה חונקת הוא ינסה לברוח לכל העולם וגם שם הוא ימצא אחים אוהבים, ירון התבלבלת ואכזבת, אבל אנחנו עדין אוהבים אותך, אנחנו משפחת עם ישראל.

  * * *  

התשובה שלי לדברים המזעזעים של העיתונאי הוותיק:

ירון לונדון, קראתי את דבריך על אסון מירון. לא מרגיש כלום, אמרת שם, השווית בין הציבור החרדי לאלפים בבנגלדש. אם שם קורה אסון זה לא מזיז לך. וגם כעת, כמעט כלום. כתבת.

אני קורא ומאמין לך, מאמין שיש עיתונאים שכמותך שכאבו את אסון מירון סתם בשביל הדרמה. לא באמת הזיז להם, משחק הינו חלק משמעותי בתפקיד העיתונאי. לא כולם אבל ישנם שכאלו. וגם אולי יש מי בעם שלא הרגיש. שלא חש במשהו כשזה קרה. אתה הצפת את זה אבל יתכן מאוד שיש מי כמוך שבתוכו מרגיש שהוא לא מרגיש. מרגיש שום כלום.

ואני אומר, אם ככה, התקדמנו. ושאפו גדול. עצם זה שאתה לא מרגיש כלום זה כבר משהו גדול. עצם המחשבה שהתהפכה בליבך בנסיון למצוא כאב, זה כבר משהו. התקדמות גדולה מצידך. עצם זה שלא שמחת בנפילתם אני מרגיש שעלינו על מסלול. שהתקדמנו.

עכשיו ניגש לעיקר. אותה סקאלה שדיברת עליה. הרגש הזה שאבד לך. שנותר ממנו מעט רק בשביל הנכדים. טוב, זה כבר ענין שלך. רגש הוא כמו שריר, שצריך להתאמן עליו. אחרת זה נעלם אי שם בבנגלדש. אצלנו למשל מלמדים כבר מקטנות על רגש. המון רגש. שגם אם בסוף העולם קורה משהו נורא זה משליך אלינו. אכפתיות קוראים לזה. וכששמענו על הצונאמי הזדעזנו. אלפי בני אדם שמתים בצורה מחרידה. אכזריות לא להרגיש כלפיהם משהו. לא לכאוב. לא להצטער.

ועכשיו לטענה שחוזרת על עצמה: שהם כאילו בחרו זאת. העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחכחת בכתף, כתבת והוספת: בזים לסכנה ומתענגים על גרירת מזרונים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטובוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה. ועוד תיאורים משעשעים על כמה אנחנו אוהבים לסבול. שכביכול בחרנו במוות, ואז זעקת את זעקתך: למה שאדאג להם?

מציע לך לקרוא שוב את שכתבת ולבחון אם יש בכך הגיון, האם הגיוני לשעוט כעדר אל הנהר? האם הגיוני להצטופף ולהדחף כתף אל כתף?

האם הגיוני לבוז לסכנה? האם הגיוני להידחק באוטובוסים בסבל בחום הקייצי? האם הגיוני לסחוב ביידים סלים עמוסים? האם הגיוני לסבול?

או שמא ראייתך מעוותת. שמא ראוי להתאמץ מעט ולהביט מעבר לראייה רדודה. ואולי בשביל שתצליח נתחיל מהטענה שלך, למה שאדאג להם, פה טמון האתגר. האם מישהו ביקש ממך לדאוג לנו. האם חסרה לנו דאגתך. אין צורך בדאגה יקירי. יש צורך בכבוד. אלו שני דברים שונים. לו היית מכבד אדם רק בגלל שהוא אדם היית מרגיש את כאבו איפה שהוא לא יהיה. גם אם הוא סובל אי שם בבנגלדש.

אם יש כבוד אמיתי היית משתוקק לדעת מה יש להם שככה רבבות אנשים עולים ההרה. הדעה שלך ברורה אבל מהי דעתם. למה הם שומרים כל כך את השבת? למה הם מקדימים יהודי לישראלי? פה השורש. ופה הטעות. אנו לא זקוקים לדאגה שלך אנו זקוקים לכבוד.

מי שרואה עצמו כאדם עליו לנסות להבין את השני. גם אם נראה לי שההוא בכוונה מטפס על הגג ובוחן אפשרויות קפיצה גם אז לנסות להבין מה עובר עליו. שהוא עושה דבר כל כך לא הגיוני.

ואז לקלוט שייתכן שהראייה מעוותת. שאני רואה את הדברים בסילוף גמור. שייתכן מאוד שהאנשים האלו היו שמחים מאוד לו היית מביא להם רכב ממוזג לעלות עד לציון. שהיית מגיש להם את האוכל. שהיית דואג שהכניסות והיציאות יהיו מצוננות ומרווחות. שהיית הופך להם את המסע הזה לקל יותר. אבל אפילו שלא עשית את כל זה הם אינם מוותרים על המסע המפרך הזה. ולמרות כל הקשיים שהזכרת הם מעפילים את ההר.

ליברלי אמרת בפתח דבריך ואז דמית אותנו לחיות. לתאואים הנופלים למלתעות התנינים. תראה למה דימתנו, לא פלא שאתה לא מרגיש כלום. בשם הליברליות הנאורות והיקדמה אני אומר לך, מי שלא מרגיש כלום הוא עצמו אינו. כי הרגש הוא האדם.

ובכל זאת אני אוהב אותך. באמת. כי לפחות ישבת לכתוב את שעל ליבך. הצגת את הבעיה וזה כבר חצי מהפתרון. אתה אומר שאנו לא בני עם אחד. אני לא מסכים אבל נניח. אפילו היינו שכנים, לו היה כבוד ביננו הכל היה אחרת… נתנאל העצני .

כל האמת על החרדים: הרב זמיר כהן מנפץ מיתוס של 70 שנה בפחות מ-13 דקות. תקשורת פוליטיקאים ומפלגות, מול עובדות, נתונים ומספרים. לראות ולא להאמין מה ניסו למכור לנו עשרות שנים. חובה לצפות