האם אני יכול להחליט איך השני צריך להרגיש?

יוסי נכנס הביתה מיום עבודה מייגע. ה"בוס" שוב נעץ בו משפטי ביקורת ותוכחה על הלקוח החדש שלא מרוצה משירותי החברה.

הילדים כבר ישנים, דינה אשתו מקבלת את פניו בחיוך מאולץ (כי כך שמעה שכדאי... שצריך...). חיוכה נמחק לנגד ארשת פניו הרצינית שהעידה על מצב רוחו הרע, מצב רוח כזה שמוחק לדינה את החיוכים ומפעיל אותה כמו בלחיצת כפתור להידרך מבפנים. דריכותה לנוכח פרצופו "החמוץ" מבטאת את הלך מחשבתה מיום עומדה על דעתה: "קחי אחריות על רגשותיו הקשים של האחר!".

מחשבות רבות מתרוצצות במוחה, "עשיתי משהו? אמרתי משהו?", היא מנסה לשחזר את הבוקר לפני שהם יצאו כל אחד למקום עבודתו. "מה עשיתי שהכעיס אותו?!". הזיכרון לא מעלה שום נתון משעות הבוקר, ואז היא משחזרת את ליל אמש. "מה קרה? למה הוא ככה?".

גם האירועים מליל אמש לא מסַפקים לה תשובה ברורה, מה קרה לבעלה? מדוע הוא מצוברח, ואיך זה קשור אליה?

כן, תמיד האוטומט המחשבתי שלה, "זה קשור אלי!", צף ועולה.

"אתה רעב? להכין לך משהו לאכול?", שואלת דינה, מנסה לקלוט שביבי מידע והבנה למצב רוחו העגום. "לא, אני לא רעב, אני מת מעייפות".

עייפות?! מהרהרת דינה לעצמה. לא, זו לא עייפות, זו סתם התחמקות. ללא מילים עובר אליה המסר. 'זו לא את שגרמת למצב רוחי הרע".

משהו בה נרגע מעט, אבל עדין דרוך, כי יוסי בעלה מרגיש רע, וזה באחריותה לעשות לו טוב, לשנות את ההרגשה הרעה שלו להרגשה טובה!

"אני לא יכולה לסבול כשהוא בפרצוף חמוץ, אני חייבת להוציא אותו מזה!", אמרה ליועצת הזוגית שמלווה אותה. חריץ קטן התעמק בין גבותיה של היועצת, והוסיף ארשת רצינית על פניה כשפתחה בדיבור: "אנחנו מתבלבלים וחושבים שאנו יכולים לומר לאנשים איך הם צריכים להרגיש. יש בתוכנו דחף לתקן, לשפץ, להחליף ולשנות רגשות של אחרים. כאילו שאנו יכולים להחליט ולומר 'הרגש שלך לא מתאים פה עכשיו! תסלק אותו! החלף אותו בבקשה!'.

"זה בעצם חוסר כבוד בסיסי לאדם. אדם מוטרד, כועס, כואב, עצבני, משהו יושב לו על הלב, ואנו מנסים בטעות לקחת ממנו את זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש. הוא כועס? הוא עצוב? את נבהלת וצריכה לדאוג שהוא לא יכעס, שהוא לא יהיה עצוב. מי שם אותך לנהל רגשות של אחרים?

"האם אני יכולה להחליט, לקבוע, איך נכון שהשני ירגיש?

"אחד האתגרים לאישה הוא לכבד את בעלה באמת. לכבד, בין היתר, את זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש!".

דינה לא הבינה. "אבל אם אני לא לוקחת אחריות על הרגשות שלו, ולא מנסה לשנות לו את הרגש, זה סימן שלא אכפת לי ממנו! זה סימן שאני לא מעניקה ואוהבת מספיק כמו שאישה אמורה להיות".

היועצת חייכה והנידה ראשה לשלילה. "לא, זה לא אומר שאתעלם מהרגשות שלו. ודאי שאציע עזרה, אברר איתו אולי יש משהו שאני יכולה לעזור בו, אבין אותו, אשתתף איתו בקושי שלו, אבל אאפשר לו להתמודד עם הרגשות שלו בלי ללחוץ עליו לשנות אותם באופן מידי. אני אתן לו כי אכפת לי ממנו, כי ארצה שיהיה לו טוב, ולא מתוך רצון להפעיל אצלו שינויים ברגשות, וזה הבדל עצום שעושה את כל ההבדל".

דינה נשענה על מסעד הכסא ונאנחה, "וואהו, אף פעם לא חשבתי כך".

היועצת המשיכה: "כשבעל מרגיש שאשתו מאפשרת לו להרגיש מה שמרגיש, להיות איפה שהוא, יש סיכוי שהוא גם יצא משם מהר. זכרי, דינה, אין לנו שליטה על חוויה של מישהו אחר. זו לא אחריות שלי לגרום לו להיות מרוצה!".

דינה נעה באי נוחות על הכסא. "אבל אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו כדי שהוא יהיה מרוצה. קשה לי להשאיר אותו כך, לא מרוצה!".

היועצת מהנהנת, "כן, כן, זה לא קל, אבל זו העבודה הפנימית שלך. הוא יהיה מרוצה, כשהוא יבחר להיות מרוצה. שוב דינה, זכרי, זו לא אחריות שלך לגרום לו להיות מרוצה, ואם קשה לך עם זה – את צריכה לעבוד על מקום של חוסן וחוזק ועצמאות רגשית – הוא יכול להיות מתוסכל, ובו בזמן את יכולה להרגיש איך שמתאים לך להרגיש. את לא צריכה להיות האוטומט של הרגש שלו! מותר לך להיות שמחה ונינוחה כשהוא לחוץ, או עצוב, או מתוסכל".

"או גם וגם...", פרצה דינה בצחוק מתגלגל, אבל התרצנה באחת כששאלה בפיה: "רגע, אבל אם באמת אני זו שגרמתי, אם באמת התנהגתי לא יפה ופגעתי בו, ועכשיו הוא פגוע, כעוּס, מרוחק, אז אני בטוח צריכה לקחת אחריות על הרגשות שלו, לא כן?".

"לא!", השיבה היועצת נחרצות. "את אף פעם לא צריכה לקחת אחריות על הרגשות שלו, אבל את כן צריכה לקחת אחריות על המעשיםשלך. את צריכה להתנצל, לתקן, אבל התגובה הרגשית שלו לכישלון או לטעות שלך היא בחירה ואחריות שלו!

"נכון שזה קשה יותר ומבלבל יותר כאשר הוא מפנה את הרגש השלילי שלו באצבע מאשימה כלפיך, אבל הרגשות שלו, גם אם הם בעקבות מעשים שלך, הם לא בשליטתך! את יכולה לקבל זאת בהבנה, לדונו לכף זכות, ולאפשר לו להיות שם ולצאת משם בקצב ובזמן שנכון ומתאים לו!

"נרחיב על זה במפגש הבא שלנו, אבל בינתיים, זכרי – יש ביכולתנו לבחור להרגיש אחרת"!

* * *

בפעם הבאה שיוסי נכנס הביתה עם פנים נפולות, עדין אחזה בדינה הדריכות. עדיין עלה האוטומט הרגיל, "זה בטח קשור אלי! מה עשיתי? מה אמרתי?", אבל הפעם דינה ניסתה להגיב אחרת, ושיננה לעצמה בשקט: "מותר לךָ להרגיש, מותר לךָ להרגיש. זה בסדר להרגיש מה שאתה מרגיש, זכותך להרגיש את מה שאתה מרגיש. אני מכבדת את זכותך להרגיש".

דינה איפקה את ההרגל המוכר שלה לנסות לשנות לו את הרגש.

"הכל בסדר? אתה צריך משהו?", שאלה, מפתיעה את עצמה. "כן, אני צריך לישון, אני מת מעייפות", ענה יוסי בקצרה. דינה לקחה צעד אחורה בהבנה ואפשרה לו להיכנס למיטה. "מותר לו להרגיש", חייכה לעצמה.

זו היתה חוויה מתוקה, משהו שחוותה לראשונה. האחריות של יוסי לרגש שלו נמצאת אצלו. אני כאן בשבילו אם הוא צריך אותי...

ויחד עם זה, אני מסכימה לאפשר לו להרגיש את מה שהוא בוחר להרגיש.                  

מיטל מדי, B.A, היא יועצת נישואין ומטפלת רב תחומית מטעם מחלקת שלום בית