מי לא הביע את כאבו והזדהותו? ואז, גץ קטן הבעיר את השטח

דרכי מירון אבלות.

ביום ל"ג בעומר, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים, נקראו לישיבתו של רשב"י ארבעים וחמישה קדושים. רוח ה' תניחם בגן-עדן.

שבוע מטלטל עבר על כולנו, שבוע שבו חזינו כולנו בקיום הציווי האלוקי המוזכר בפרשתנו: "וְכִֽי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ" וכו' (ויקרא כ"ה, ל"ט).

לכאורה, המילה "עִמָּךְ" מיותרת. מה צורך יש בה?

מסביר רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים, פר' בהר), שבשביל לסייע כראוי לזולת המך, על המסייע לחוש שצרת חברו היא כצרתו האישית; "עִמָּךְ" - שנחוש עמו בצרתו כאילו היא צרתנו.

איזו עין נותרה יבשה נוכח מסירותם של כל כוחות הרפואה, כוחות הביטחון וכלל עמך בית ישראל שהתרוצצו בין החיים למתים כאילו מדובר היה בקרוביהם מן האב או מן האם.

סיפר אחד הניצולים מן האסון, שבהיותו מַחוץ תחת רגלי ההמון, הוא שמע לצדו קול מדבר: "הריני מוחל וסולח לכל מי שדורך עלי, אפילו שזה עלול להביא למותי...". כך חזר האיש ואמר, עד שנחלש קולו והוא גווע. איזו רגישות...

"מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' י"ז, כ"א) - מי???

אך למעט הצער שבנסיבות, אי אפשר להתעלם מהשמחה באחדות היהודית, הכלל מגזרית. בשורת האסון הדעיכה את להבות השנאה שחרכו עד עתה את ציבור שומרי המצוות, וקרבה באחת בין הלבבות. בין האחים.

איך ציטט ראש הממשלה את דברי אחד הפצועים: "פה מגלים שעם ישראל, יש לו לב אחד!". פה, הוא התכוון לבית החולים... ה' יצילנו.

כי ככה זה. לחיות ביחד, אנחנו לא ממש יודעים. אבל למות ביחד? לקחנו אליפות עולמית...

אחי, רבי שמעון בר יוחאי אומר: "אנן בחביבותא תליא מילתא [אנו, בחביבות תלוי הדבר]" (זוהר, פר' נשא קכ"ח). מסביר מוהר"ן (ח"א תורה ס"א): "היינו, (החביבות) בחינת האהבה וכללות שנכללים יחד".

כלומר, עיקר חביבותנו - באחדותנו!

אכן, נראה כי לפי שעה אסון מירון השיג את המטרה. התאחדנו. הכאב, השכול והיתמות חיברו בין הלבבות. אמנם מתוך צער, אך בסופו של דבר התאחדנו. זה העיקר.

מי ייתן ונזכה ללמוד בדרכי נועם להפסיק בחיינו לדרוך זה על זה, ולהתחיל לנהוג כבוד זה בזה.

שנזכה לחיות באהבה, בחמלה ובהכלה. אמן.

בינתיים אחלוק עמכם חוויה שהעיבה על רוחי.

* * *

השבוע הוצפו רשתות התקשורת והרשתות החברתיות בהזדהות עמוקה עם כאב משפחות קרבנות האסון.

מי לא הביע את כאבו? חסידים, ליטאים, ספרדים, דתיים, חילונים, אמנים, זמרים, שחקנים, מפורסמים, ואפילו ערבים. כן, בטמרה, זרזיר, גוש חלב, נצרת, יאנוח, בית ג'ן, ירכא ועוד רשויות ערביות כאבו את האסון במירון ונרתמו לסייע מתוך סולידריות וערבות הדדית.

ואז... גץ קטן הבעיר את השטח, והעכיר את האווירה העכורה ממילא.

אמירה טיפשית ומגוחכת הצליחה למשוך את תשומת הלב מהמציאות האלוקית הזאת של האחדות הבראשיתית והטהורה שסביבנו.

למה אני מתכוון?

אספר לכם.

השבוע הוזמנתי להרצות באחד הישובים. האווירה הייתה כבדה, תחושת אבל של אסון משותף. דיברתי על הלבבות המורתחים שימשיכו לרתוח – אך באהבת חינם.

נראה כי המסר הובן. החיזוק היה גדול.

אך שמחתי לא נמשכה זמן רב. היא הושבתה כאשר המרצה שהוזמן להרצות אחרי החל לדבר.

אותו דרשן בחר לפתוח את דרשתו בציטוט פוסטים אנטישמיים שפורסמו ברשתות החברתיות, המביעות שמחה לאיד באסון הנורא ביום הקדוש. הוא ציטט מן הכתב תגובות מזעזעות שהופצו ברשתות, וכמובן את תגובות הנגד החריפות שלא איחרו לבוא.

וזה עורר בי כאב עצום.

לא, לא דברי הנאצה הם שכאבו לי, כמו הפרסום וההד שהעניקו להם הדרשן והרשת מבלי משים.

מתברר, שפוסט אחד עורר סערה של ממש.

עיתונאי בעל דעות מפוקפקות הפריח פוסט פרובוקטיבי בו הוא כותב, שאין אבל האסון אבלו, מאחר שלדידו איננו בני עם אחד. הוא אף ציין שהוא חש כלפי הקרבנות כפי שחש למשמע ידיעה על צונאמי באי אינדונזי. "כמעט כלום".

והרשתות סערו בתגובות נגד זועמות.

אנשים רבים, עם כוונה טובה, טרחו לנסח תגובות גנאי מסוגננות, וזיכו את אותו חסר דעת בהד תקשורתי שיתכן שהוא לא חלם לקבל.

לו נתבקשתי לנקד את התגובות, את מירב הנקודות הייתי מעניק לאותו איש תקשורת שהגיב את תגובתו "הבוטה, הנוקבת והתקיפה" בארבע מילים בלבד, ואלו הן: "נו, שוין. אז אמר...". ולדעתי, הוא עוד הרחיב בדיבור.

חברים אהובים, אינני בא להעסיק אתכם בפוליטיקה, כי אם בקוץ חד שנעוץ באליית הגאולה, שאם לא נסירו, פצע הגלות לא יגליד.

התבוננו בכמה טוב ניתן להתעסק בימים אלה.

בדמותו של ר' יואלי שלזינגר - "המלאך מביתר", שסיכן את נפשו והציל רבים ממוות, מעל הגדרות; באצילותו של ר' אביגדור חיות, ששכל את בנו ותלמידו, ומאן להתאבל על בנו עד שביקר בבית תלמידו שנספה, להגיש להוריו את תיקו; באמונתו של ר' דוד לוי, שניחם את הרב חיות ועודד את רוחו שאינו אשם במות בנו שלו, שהיה תלמידו; בגבורתו של ר' שמעון מטלון ז"ל, שקרא לאיש שבא להצילו שיציל את הילד שלידו, והוא נפטר לטובת הילד שניצל; בטוב לבם של כל אותם מלאכים שמסרו את נפשם למען נפגעי האסון; ברחמנותם של כל היהודים, מכל קצוות תבל, ששלחו תנחומים למשפחות השכולות, כאילו מדובר היה באסונם האישי; באבירות לבם של כל האמנים - גם החילונים! - שביטלו מופעים ואירועים, רק מפני שקושי הכאב לא הניח להם לשוב לשגרת חייהם האישיים.

אז מישהו יכול להסביר לי, אם יש כל כך הרבה טוב להתעסק בו ולהתרפק עליו, למה צריך להתייחס לקורטוב הרע של אותו חסר לב?

נכון, הוא דיבר קשה. אז מה? למה לעזוב את כל הטוב הזה ולהתפלש בבוץ והרפש שלו?

אני אגיד לכם מה אני חושב.

קיימת באדם תכונה שלילית: להתבונן ברע - גם כשהוא מועט - אף בשעה שרב הטוב.

תכונה זו היא האנטי-תזה לאהבת חינם, מה שבעצם מונע מאיתנו את הגאולה.

יקירי, בשביל לזכות לאהבת חינם, עלינו לחפש את הטוב גם כשרב הרע. אבל איך נעשה זאת, אם אנחנו מחפשים את הרע גם כשרב הטוב?...

זכרו, איננו יכולים לבטל את הרע, אך בידנו להתעלם ממנו. לא לתת לו מקום וחשיבות.

לדידי, דברי אותו אנטיפת אינם ראויים לתגובה. לא אנטישמיות יש בהם, כי אם תת-אנושיות. מעשה קוף בעלמא, וסליחה מהקוף על הדמיון המשפיל.

אני אישית מעדיף להתרכז בשמחה בעם שלי.

בכל אותם מלאכים שזכיתי להיות אחיהם.