השכר על מעשה טוב הוא לא רק על המעשה – אלא על כל מה שנגרם ממנו

"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה... סופו דברי תורה דכתיב: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (שבת, ל, ע"ב). סופו של הספר מגלה לנו את המהות והתוכן של דברי קהלת, וטמונה בו הבנה שפותרת את התהיות והסתירות שבדבריו. ננסה להבין את כוונת התלמוד.

ספר קהלת מעלה תהיות רבות ונעיין באחת מהם: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא... כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע" (קהלת ט', ב'-ג'). רש"י מבאר: "לב בני האדם מלא רע - שאומרים אין דין פורענות לרשעים, אין הכל אלא לפי המקרה, פעמים לצדיק ופעמים לרשע". כלומר, לב בני אדם מלא במחשבה לא טובה ביחס להנהגה האלוקית. הלב מהרהר שכל מה שקורה בעולם הוא מקרי לחלוטין, בלי צדק ובלי חשבון, וההוכחה לכך היא שהמציאות מראה לנו שפעמים דווקא הצדיק סובל ואילו הרשע חי בנעימים, אז כנראה שאין דין ואין דיין.

התשובה לטענה זו טמונה אף היא בפסוקים האחרונים - "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע".

נבאר.

תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הפסוק כך: "סוף דבר שנעשה בעולם בצנעה, הכל עתיד להתגלות ולהישמע לכל בני האדם... כי את כל מעשה השם, יביא ליום הדין הגדול ועתיד לגלות על כל דבר שנעלם מבני האדם, אם טוב ואם רע" (מתורגם מארמית). כלומר, יודעים אנו שלעתיד לבוא יהיה יום דין גדול, יום גמול – "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם השם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי י"ב, י"ד. כדאי לעיין בכל הפרק ובמפרשים שם). לא נרחיב במסגרת זו על מלוא המשמעות של יום הדין הגדול, אולם אחד המרכיבים של יום הדין הוא שיפורסמו בו כל המעשים שנעשו בעולם מראשית הבריאה ועד סופה. כך כותב תרגום יונתן בן עוזיאל.

מה עומק הדברים? מה הצורך בפרסום כל המעשים? את המעשים הטובים ניתן להבין שחשוב לפרסם, שהרי ידוע שמפרסמים עושי מצווה, אולם מה העניין לפרסם מעשים רעים ומעשים שנעשו בצנעה? מה עומק המשמעות?

כאשר אדם עושה מעשה, תוצאת המעשה לא נוגעת רק אליו אלא לכלל כולו. כל מעשה – ולו הקטן ביותר, יש לו חלק בתכלית הבריאה, או שהוא מביא דרכו גילוי כבוד השם בבריאה, או חס ושלום להיפך – הסתרת גילוי כבוד השם.

פרסום מעשי האדם ביום הדין הגדול, גם אלו שנעשו בצנעה, לא יהיה לשם גילוי השכר והעונש, אלא כתוצאה ישירה ומוכרחת מהמעשים. כלומר, לעתיד לבוא יפתרו כל השאלות שנותרו פתוחות. כל הנהגת הבורא מראשית הבריאה ועד סופה תהיה ברורה, מטוב ועד רע. בעולם הזה ישנן שאלות גדולות וביניהן צדיק ורע לו רשע וטוב לו – "צַדִּיק אַתָּה השם כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ. מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?" (ירמיהו י"ב, א'), פשר כל האסונות, הכאבים והצרות, כל אלו יתבררו היטב לעתיד לבוא.

כדי שנבין היטב את כל המעשים שנעשו בעולם ואיך ההנהגה האלוקית הייתה שלימה ומושלמת, מוכרח יהיה לפרסם ולראות את כל המעשים שעשו בני האדם – הן הטובים והן הרעים. מעלותיו וחסרונותיו של כל מעשה ומעשה יקבלו את מובנם האמתי, ואת החלק שלו "בפאזל" ההנהגה האלוקית. לעתיד לבוא נבין שכל מעשה, וגם הקטן ביותר, היה לו חלק בעבודת כל הדורות בגילוי כבוד השם בבריאה.

אין דבר ומעשה בבריאה שהוא מעשה פרטי ודבר שבצנעה, כי בהכרח כל מעשה הוא נוגע לכולם. כל מעשה הוא חלק מתוך מכלול, ולכן הפרסום של המעשים הוא דבר השייך למהות המעשה.

את הפסוק האחרון של קהלת: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע", ניתן לקרוא בשתי צורות – "כי את כל מעשה, האלוקים יביא במשפט", כלומר, שאת כל מעשי בני האדם אלוקים יביא במשפט. אולם אפשר גם בצורה נוספת – "כי את כל מעשה האלוקים, יביא במשפט", כלומר, אלוקים יביא במשפט את כל מעשי האלוקים בעצמו.

רש"י על פסוק זה מבאר: "כי את כל מעשה אשר אדם עושה יביא אלוקים במשפט", אולם תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש באופן השני: "כי את כל מעשה האלוקים, יביא ליום הדין הגדול", וכפי שנשמע מנוסח הפסוק. מה הכוונה שאלוקים יביא ליום הדין הגדול את המעשים שלו עצמו?

לאור האמור, שני הפירושים משלימים האחד את השני. כוונת הפסוק אכן לשתי הבחינות – למעשי האדם, שלעתיד לבוא אלוקים ישפוט את האדם על כל מעשה ומעשה, ובנוסף – תתגלה תגובת האלוקים על כל מעשה, וכפי שהזכרנו, שלכל מעשה קטן של אדם יש "תגובת שרשרת" אלוקית, שנוכל להבין אותה רק לעתיד לבוא.

השכר על מעשה טוב הוא לא רק על המעשה עצמו, אלא על כל מה שנגרם ממנו, וכן גם להיפך - חלילה.

נשוב לתחילת הדברים, ונבין היטב מדוע סוף הספר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", מבטא את תוכנו של כל הספר, והבאנו דוגמא משאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, והתמיהה שמתעוררת בלב בני האדם שאירועי העולם מקריים הם. התשובה היא – "סוף דבר" – בסוף, ביום הדין הגדול, "הכל נשמע". רק בסוף, בראיית כל המעשים וצירופם מראשית הבריאה ועד סופה, רואים אנו שאין מקרה, אלא הכל מחושב ומדויק בדיוק מקסימלי. "כי זה כל האדם". כל אדם הוא לא פרט בודד לעצמו אלא חלק מהכלל המשפיע על הכלל, וכשנראה את זה בעיננו ממילא כל השאלות יפתרו.

המדרש שם ממשיך: "לשעבר, אדם עושה מצווה ונביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצווה מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, שנאמר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי השם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב השם וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו" (מלאכי ג', ט"ז).

אליהו ומשיח, שתפקידם לגלות את כבוד השם בגאולה העתידה, תפקידם גם לכתוב כל מעשה ומעשה כיצד הוא משתלב בתכלית הכללית של הבריאה.

הבנת הנושא הזה לאשורו, תוכל לסייע לנו להבין את פרשת בחוקותי, העוסקת בין היתר בברכות ובשפע שיקבלו בני ישראל אם ילכו בחוקות התורה, וחלילה בהפכם, אם לא ילכו בהן, שהרי אין מושג של מעשה פרטי, כל מעשה הוא כללי, עם השלכה לדורות.

כשיגיע "סוף דבר" נראה את זה בחוש, נבין את התוצאה של כל מעשה טוב, של כל מחשבה טובה, ונבין כל הנהגה של השם. ועד אז, עלינו לבחור בטוב.