סיון רהב מאיר: הגיע הזמן לשנות את השפה, לשמור על החיים

אני לא מבינה בחשבונות שמיים, אבל אולי בשבוע הקשה הזה כן כדאי לחשוב גם על חשבונות ארציים מאוד, כאן, על הקרקע: מול האסון הנורא, האם פשוט נקבל על עצמנו לשמור היטב מעתה על כללי הבטיחות? לדאוג לאמצעי ביטחון אלמנטריים? לא לזלזל, אף פעם, בשלוש מילים: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"?.

אסון פסטיבל ערד, אסון המכבייה, אסון הכרמל, אסון נחל צפית, אסון ורסאי ועכשיו אסון מירון מזכירים לנו, בדם: לדאוג לאישור תקין של מהנדס, לתכנן מראש פינוי בעת מצוקה, להגביל מספר אנשים בכניסה – זו לא בירוקרטיה מעצבנת של נודניקים ייקים, או של מי שלא מבין את קדושת מירון. זו מצווה קדושה. אנחנו אמורים להצטיין בכך.

וכן, גם בחיינו האישיים, אולי צריך לשנות את השפה: להתקין מעקה וסורגים, לנהוג במהירות החוקית, לבדוק אוויר בצמיגים – זו חובה. זו הלכה. זה קריטי. האם צריך להחמיר ולהתחזק דווקא בכל אלה, לעילוי נשמתם, וגם עבור שמירה על כל מי שאיתנו?

ובסוף זה כן קשור, איך לא, לפרשה: אחד הנושאים המרכזיים בפרשת "אמור" שקראנו בשבת שעברה, הוא קדושת החיים. שוב ושוב מסופר על איסורים שמרחיקים את הכוהנים, מנהיגי העם, מהמוות. עד היום כוהנים לא נכנסים לבתי קברות. פרשנינו מסבירים שבעוד התרבות המצרית קידשה את המוות (בפירמידות, בחניטה) – הפרשה מבשרת על כך שמרכז הכובד הרוחני משתנה כעת. צריך לבנות תרבות יהודית שתקדש את החיים. שתייקר אותם מאוד, שתשמור עליהם בקפדנות. הלוואי שלצד כל ההצעות לחיזוק רוחני ולחשבון נפש לזכר 45 הנשמות היקרות האלה, האסון הזה יגרום לנו להתחזק בכך יותר.

מירון, ירושלים, קנדה

אתמול שוחחתי עם הרבנית חנה הנקין, בזום, מול קהל של יותר מ-300 תושבי קנדה. האירוע הזה נקבע הרבה לפני האסון במירון. במהלך הערב היא אמרה כמה דברים שנראו לי חשובים מאוד לכולנו, כאן ועכשיו:

"אנחנו מדברים הרבה על רבי שמעון בר יוחאי, ואני רוצה לדבר על רבי עקיבא, שהיה הרב שלו. רבי עקיבא איבד 24 אלף תלמידים. כל התלמידים שלו נפטרו. מה הוא עשה? התחיל מחדש, עם חמישה תלמידים בלבד. רבי שמעון בר יוחאי היה אחד מהחמישה. אנחנו לא מתייאשים. רבי עקיבא מלמד אותנו לקום מכל מצב, מכל אבל, מכל אובדן".

"אחרי שהבן שלי, הרב איתם, נרצח בפיגוע יחד עם רעייתו נעמה, אמרתי לתלמידותיי שאף אחד לא הבטיח לי שאלוקים הוא כספומט. אתה לא לוחץ על כפתורים ומקבל את מה שאתה רוצה. אבל אתה כן צריך להסתכל תמיד על המתנות שנשארו. במקרה שלנו: ארבעת הילדים של הרב איתם ונעמה, שנשארו בחיים אחרי הפיגוע".

"יש עוד דבר שנותן לי כוח. רב שאל פעם כיתה של תלמידות: כמה ספרים יש בתנ"ך? כולן ענו מיד: 24. הרב אמר: לא נכון. הכיתה התעקשה, והוא הסביר: אתן צודקות, אבל בעצם יש 25. ממש ברגע זה, הקדוש ברוך הוא ממשיך וכותב את הסיפור של עם ישראל, מגשים את הנבואות, ואנחנו הגיבורים של הספר ה-25. אנחנו, כל מה שעובר עלינו, חלק מסיפור גדול, מבראשית ועד היום. גם זה נותן כוח".

לשים לב לסדקים

צריך לשים לב לסדקים, כמה שיותר מוקדם. בפרשת השבוע מסופר על אדם שמצבו הכלכלי מתחיל להתדרדר. מה צריך לעשות? "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", נכתב בפרשה, ורש"י מסביר: אסור להניח לו ליפול ולהתרסק. צריך לחזק אותו כבר מההתחלה. הוא ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גב החמור – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר – גם חמישה אנשים לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. מה המסקנה? צריך להתאמץ ולאתר סדקים ראשונים של מצוקה, לפני שהדברים מתדרדרים.

פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו נכונה לא רק לגבי מצב כלכלי, אלא גם ביחס לנפש, למצב בריאותי, למצוקות בין בני זוג, בחינוך ילדים ועוד – רצוי לטפל במשברים כשהם מתחילים, באיתור מוקדם, ולא לחכות לפיצוץ. לחשוב על הדימוי הזה, של החמור שסוחב מטען כבד, ולנסות לתמוך כשהדברים עוד מתפקדים. עלינו להיות ערניים ורגישים במיוחד, לטפל, לחזק ולא להזניח מצוקות. לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד. אחר כך, זה הרבה יותר קשה. "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ".

מחשבות אחרי ניחום אבלים

לצד הדרמה הפוליטית, מתרחשת בישראל עוד דרמה: ב-45 בתים של משפחות אבלות ברחבי הארץ מארחים כעת מדי יום אלפי (!) אנשים שבאים לנחם, אבל בעצם גם להכיר ולדבר, בפעם הראשונה. "איזו בושה, רק בגלל אסון כזה אני נכנסת בפעם הראשונה לבית של משפחה חרדית", אמרה אתמול מישהי לאחת המשפחות האבלות. בתגובה אמרו לה: "לא נעים לנו, רק בגלל אסון כזה אנחנו מארחים בבית בפעם הראשונה חילונים".

הגעתי אתמול לבית משפחת זקבך בבני ברק. מנחם בן ה-24 הותיר אחריו את רעייתו רחלי, בחודש שביעי להריונה, ואת בתם הקטנה. רחלי הראתה לי שהם הדפיסו לזכרו את הטקסט של ברכת המזון, בפורמט כיס קטן ונוח. "הדפסנו 3,000 עותקים, והם כבר נגמרים. מי דמיין שתגיע כמות כזו של אנשים".

במטבח של הבית קשה לזוז. חבילות-חבילות ששלחו טרה ותנובה ורמי לוי, אבל בעיקר אנשים פרטיים, שלא מפסיקים להציף את הבית במשחקים, בגדים ואוכל. "גם כשמדובר בדברים שלא צריך, זה מרגש", אמרו בני המשפחה.

בחור צעיר הגיע וסיפר שלא פתח כל השבת טלוויזיה או אינטרנט. "ידעתי שאראה שם את התמונות שלהם, וידעתי שהם לא היו רוצים בזה". למשפחת זקבך אמר שהתחבר במיוחד לפנים של בנם – ולכן חש צורך להגיע לבית שלהם.

לא היה לי נעים לשבת, כי כל הזמן נכנסו עוד ועוד אנשים לא מוכרים ועמדו בכניסה. "קומו בבקשה", אמרה מדי פעם קרובת המשפחה שמנהלת שם את העניינים, לכל מי שישב סביב רחלי. "תפנו מקום לעם ישראל".

הכוח להפסיק

פרשת "בהר" מתחילה בשבת ומסתיימת בשבת. היא מתחילה במה שמכונה "שבת הארץ", כלומר שנת שמיטה. שנה שכולה שבת לאדמה. זוהי הזמנות להרפות, לשמוט, להפסיק לעבד את הקרקעות ולצאת לשנה מהמרוץ הכלכלי הבלתי פוסק. הפרשה מסתיימת בשבת שמגיעה בכל שבוע, יום שבו מתנתקים מהחוץ כדי להתחבר לעצמנו, יום שבו מפסיקים את המרוץ המעייף אחרי כסף, לייקים או אטרקציות ושובתים מהכול, כדי להתרכז פנימה.

הרב פרופ' יונתן זקס זצ"ל כתב שהפרשה מציבה פה אתגר גדול, דווקא ליהודי בימינו, בעולם הנוח והמפותח שבו אנחנו זוכים לחיות. היום קשה הרבה יותר להפסיק לכבוש, לעבוד, לייצר ולצבור. בשיא ההצלחה, כשהכול נגיש וזמין וכייפי, לא קל להחליט לשמוט ולשבות. וכך הוא כתב:

"האתגרים האמיתיים שבני ישראל יצטרכו להתמודד איתם

לא יהיו העבדות אלא החירות,

לא העוני אלא השפע,

לא הנוודות אלא הביתיות".

זה המבחן שלנו, בעולם ה-24/7. להצליח לעצור.

הדברים מוקדשים היום לעילוי נשמת יהודה גואטה הי"ד, שנפטר הלילה אחרי שנפצע בפיגוע ירי בשומרון.