נהג אמבולנס מהאסון במירון: "אל תקברו את האירוע הקשה הזה ביחד עם המתים"

פוסט של נהג אמבולנס שנכח באסון מירון, פורסם ברשתות החברתיות ועושה בהן שמות.

בפוסט מספר נהג האמבולנס שבחר להישאר אנונימי, כיצד הוא חווה את אסון מירון מנקודת המבט שלו. "קצת אחרי חצות הוכרז אר"ן, ומוקד איחוד הצלה מבקש שאגש עם אמבולנס לזירת האירוע", הוא פותח וכותב. "בלי לחשוב פעמיים אני מדליק אורות ומעלה את צוות חובשים ונוסע לכיוון.

 "כאן מתחיל הסיוט הגדול! שומע בקשר אמבולנסים של איחוד הצלה 'מוקד אני בהחייאה', מיד אחר כך דיווח נוסף: 'מוקד 7 החייאות", 'מוקד מעל 12 החייאות ו6 X (מתים) ועשרות פצועים בגילאים שונים. שחור בעיניים, אין לי ריכוז בנהיגה. ממשיך לנסוע וברקע דיווחים מלאי רעד של כוננים שמתחננים לעזרה, ועוד ועוד פצועים. הלב שלי פועם בחוזקה, דופק בשמיים ועכשיו... מתחילה המלחמה.

"לא, עוד לא מלחמה על חיים של פצועים. קודם צריך להילחם בשביל להגיע בכלל להר. בתור קצין משמרת בחפ"ק של איחוד הצלה גיליתי באקראי לאחר התרגיל אר"ן שבוצע באותו היום בשעות הצהרים, שבו לא השתתפנו, מהם דרכי מילוט ופינוי שיועדו למקרים קשים מסוג אר"ן. אבל מה שבפועל קרה עדיין קשה לי לעכל".

אף שוטר לא יודע באמת את הדרך. איפה המפקדים?

ציר ראשון אני ביחד עם עוד כ 10 אמבולנסים, וניידות טיפול נמרץ ונתקלים במחסום משטרתי. שוטרים מכווינים אותנו ימינה, מאה מטר אחר כך שוטרים עוצרים אותנו ומכוונים שמאלה, ממחסום למחסום, מעל עשרה מחסומים. כאוס. כל מחסום משטרתי מחזיר אותך לאחור במעגלים, ואף שוטר לא יודע באמת את הדרך. איפה המפקדים? אני מסביר לשוטרים שאני מכיר את ציר המילוט על פי המפה שיועדה לכך מראש, ושיתנו לי לעבור מהציר הנכון כי חבל על הזמן, אבל הם מסרבים ומוליכים אותנו - כעשרה אמבולנסים- במעגלים".

בזמן הזה, הקולות רועמים בקשר שלו. "כוננים משוועים לעזרה, מתחננים שיגיעו לאסוף פצועים - אבל הדרכים חסומות ואין גישה לאמבולנסים מכל הארגונים. כעבור מספר דקות משמעותיות הגענו לקרבת מקום, ופשוט פרקנו רגלית ורצנו למקום האירוע. לקחתי איתי כמות פצועים למלא את האמבולנס, חבל על הזמן - מי שאפשר להציל ויש כיסא בשבילו, מועלה לאמבולנסים

"על המיטות שוכבים פצועים קשה או מחוסרי הכרה או כאלו שעוד רגע מאבדים את נשמתם האחרונה. בכיסא הפראמדיק שבאמבולנסים מושבים פצועים במצב בינוני ובכסאות של החובשים פצועים במצב קל עד בינוני. בכל אמבולנס נכנסים שני אנשי צוות בנוסף לפצועים ואז התחלתי לפלס דרך הכי מהירה לבית חולים זיו, כשבראש אני מתפלל לבורא עולם שלא יתן לעוד אנשים למות. לא אצלנו במשמרת".

"אני בתחנונים מבקש מהשוטר שיתן לי לנסוע, והוא עונה סע בדרך הארוכה"

בנקודה זו מתחילים להגיע עוד ועוד קולות במכשיר הקשר, מנהגי האמבולנסים האחרים שמעדכנים על הפצועים שנמצאים אצלם. '54 אני מפנה כבן 17 תוך כדי החייאה', 'מוקד אצלי שניים בינוני' ועוד. דיווח אחד יותר מזעזע מקודמו.

הנהג פונה שמאלה כדי להגיע לבית חולים זיו בצפת, אולם גם שם מחכה לו הפתעה בדמותו של שוטר שחוסם את הכביש - מה שאומר שאין באמת דרך לבית החולים. 

"אני בתחנונים מבקש מהשוטר שיתן לי לנסוע, והוא עונה סע בדרך הארוכה דרך צומת חנניה. אם אסע בדרך שמאל אגיע בתוך 20 דק לבית החולים ואם בימין העיקוף כל כך גדול שהנסיעה תיקח לי 40 -50 דקות ויותר. אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב, ולמרות שידעתי שדרך שמאל זה הציר פינוי של האמבולנסים לא הצלחתי לשכנע את השוטר לעזור לי ולהזיז את החסימה כדי שאוכל לעבור".

השוטר מאיים עליו שאם לא יציית הוא ייתן לו דוח, תוך שהוא טוען שמדובר ב'הוראות מלמעלה', אבל בפועל - אין זכר למפקדים בשטח. נהג האמבולנס, כמו גם חבריו, אובדי עצות. אין עם מי לדבר! הוא מסובב את ההגה בתחושת מרמור, ופונה לדרך הארוכה התלולה והמסובכת, עם פצועים במצב נוראי. כל הדרך הלב שלו דופק במהירות. 'מתי, מתי, מתי', ורק שהמתי לא יהפוך ל'מתיי...'. 

"תמיהה גדולה עלתה לי בלב. עכשיו זה זמן לנוח?"

סוף סוף הוא מתחיל לראות אחרי 50 דקות לערך, את הכניסה של בית החולים. "שמחתי שהצלחתי להגיע עם פצועים חיים לבית החולים, אבל עוד לא הספקתי להכניס את המיטה בחזרה לאמבולנס, והמוקד שלי עולה מולי ומבקש שנחזור להר לפנות עוד 150 פצועים. היה נראה שהלילה הזה לא הולך להיגמר לעולם.  כשהגעתי לכניסה למירון אני נתקל ב-17 אמבולנסים מכל הארגונים, עומדים בצד הדרך. תמיהה גדולה עלתה לי בלב. עכשיו זה זמן לנוח?? אני בא לעלות קדימה להמשיך בנסיעה, ובמחסום המשטרתי הבנתי למה כולם עומדים שם בחוסר מעש.

"השוטרים קיבלו הנחיה מלמעלה לסגור את הציר. לסגור את הציר, וגם לא לאפשר לאמבולנסים להגיע! 17 אמבולנסים שזה עתה חזרו מפינוי פצועים. הכוננים בהר, ממשיכים לבקש עזרה לפינוי, ואנחנו מחכים במשך שעתיים ורבע שיאשרו לנו לחזור להר. אמבולנסים!!! כאוס טוטאלי. בינתיים ניידות משטרה עוקפות אותנו ואנחנו רק יכולים להתפלל שאף אחד לא ימות בזמן שמחכה לפינוי.

"אני כותב והלב שלי שותת דם. כמה פצועים התעכבו בפינוי בגלל אוזלת היד הזאת? אני לא מפנה אצבע מאשימה על אף גורם אבל מדינת ישראל צריכה לחקור באופן מעמיק את האירוע הקשה הזה ולא לתת לו להיקבר ביחד עם המתים. לבינתיים אנחנו צריכים לקום מהאבל הנורא, ולרוץ לאירוע הבא", הוא מסכם בעצב.