"אני במאי שמאלני, ליברלי ותל אביבי - וירון לונדון הפך לשונא אדם"

למרות שדבריהם המפלגים של ליהיא גרינר וירון לונדון - הצליחו ליצור סערה גדולה ברשת - אין ספק שהאסון במירון הצליח לגעת באלפי לבבות בעם ישראל, גם בכאלה שלכאורה (ורק לכאורה) הכי רחוקים. 

אחד מהם הוא במאי בשם יאיר אגמון, שהעלה פוסט מרגש במיוחד שבו הוא חושף את האמת שלו, בכנות שאין כדוגמתה. "כמה שעות אחרי האסון במירון, כוכבת הריאליטי ליהיא גרינר העלתה סטורי דוחה שבו היא מזלזלת ונגעלת מאנשים שנמחצו למוות", הוא פותח וכותב. "כשראיתי את הסטורי שלה ידעתי שהוא יעורר סערה, אבל היה לי חשוב לא להגיב אליו, כי זו הסחת דעת מהנושא המרכזי - ארבעים וחמישה אנשים, נערים וילדים, איבדו את חייהם. 

"למוות שלהם יש אחראים, למוות שלהם יש אשמים, המוות שלהם הוא אזעקה מטורפת שאמורה לצלצל לנו באוזניים, ליהיא גרינר היא הדבר האחרון שצריך לדבר עליו עכשיו, היא סתם רוצה תשומת לב והאסון הזה הוא לא הסיפור שלה, זה לא הזמן לדבר עליה, זאת דעתי לפחות".

"אני 'ישראלי' שאוהב את הישראלים שמתפללים במירון בכל לבי"

והוא ממשיך וכותב: "אבל אתמול בערב, בשיחה עם 'כאן 11', ירון לונדון, שהוא איש רציני מאוד, ושקול מאוד, וחכם מאוד, דיבר על ההרוגים באסון בזלזול ובאטימות. היה לו חשוב לעלות לשידור ולהגיד שהוא "לא מרגיש כלום". היה לו חשוב לעלות לשידור ולהדגיש שבעיניו הוא וההרוגים והפצועים באסון "לא בני עם אחד". כשראיתי את זה התכווצתי בכאב ובבושה ובכעס. ובניגוד לסטורי של ליהיא גרינר, אני חושב שלירון לונדון צריך להגיב.  

"בתחילת הפוסט הנוראי שלו, לונדון מתאר את עצמו כ"ישראלי, יהודי, אתאיסט, ליברלי, שמאלן, רציונליסט, ותל אביבי", והאמת היא שגם אני עונה לכל ההגדרות הללו. אני ישראלי מאוד, יהודי מאוד, אתאיסט מאוד, ליברלי מאוד, אני שמאלני מאוד, אני רציונלי מאוד, ואני תל אביבי (דווקא לא מאוד בכלל!). העובדה שאני אדם "כזה" לא השפיעה ולו במעט על הכאב הנורא שהיכה בי כששמעתי על האסון במירון- כאב שאני עדיין סוחב מתחת לעור.

"אם כבר להיפך. אני "ישראלי" שאוהב את הישראלים שמתפללים במירון בכל לבי, ושמח מאוד בגוון שהם מוסיפים לחברה שבה אנחנו חיים.  אני "יהודי" שיודע שתפילות המוניות ברוב עם זו חוויה יהודית דתית שמאפשרת התעלות רוחנית של ממש. אני "אתאיסט" שיודע לא לזלזל בחוויות רוחניות של אנשים אחרים. יש כאלה שחווים התעלות במועדון הבלוק, יש כאלה שחווים התעלות רוחנית במדיטציה ארוכה ויש כאלה שמצטופפים עם ההמונים, עוצמים עיניים, רוקדים, שרים ובוכים".

"האנשים שמתו הם בני העם שלי, אני אוהב אותם בכל ליבי"

"אני 'ליברלי', ו'שמאלני', מה שאומר ב-ה-כ-ר-ח מבחינתי, שאני הומניסט - שאני אוהב אדם, שאני אוהב את כל בני האדם, ושאני מכבד את כל בני האדם, קל וחומר אם הם בני העם שלי. לאהוב בני אדם זה לכבד אותם גם אם אני חולק עליהם. לאהוב בני אדם זה לזכור שכל אדם הוא עולם ומלואו. הרי אם הייתי מביים עכשיו סרט דוקומנטרי על אחד ההרוגים במירון, וירון לונדון היה רואה אותו, הוא היה לוקח את האסון הזה ללב. הוא לא היה מצליח להירדם בלילה מרוב כאב. וכל בני האדם ראויים להפוך לסרט דוקומנטרי. לכל בני האדם יש סיפור, לכל בני האדם יש זכרונות, לכל בני האדם יש געגועים. זו המהות של הומניזם בעיני, לזכור שלכל אדם יש סיפור. 

"ואני 'רציונליסט' שיודע שאי אפשר לקיים אירוע המוני בסדר גודל כזה, במרחב הררי ומורכב כמו מירון, בלי הקפדה מטורפת על נהלי בטיחות מדוקדקים. אני 'רציונליסט' שיודע שזה התפקיד של 'מדינה'. להגן על האזרחים שלה, גם אם הם רוצים לחגוג בצפיפיות בהר מירון בלילה. זה התפקיד של המדינה בעיני, לבנות תשתיות, לנהל את כמות האנשים, לחייב את מארגני האירוע באינספור כללי בטיחות. כדי שאף אחד לא ימות. 

"בקיצור, אני חושב שירון לונדון איבד את הצפון. אני חושב שתפיסת העולם שלו איבדה אחיזה במציאות. הוא כל כך ליברל ושמאלני שהוא הפך לשונא אדם. וכמה שזה עלוב, ככה זה עצוב. אני חושב שרוב מוחלט מוחלט מוחלט של הציבור הישראלי, גם השמאלנים, גם הליברלים, גם האתאיסטים, גם התל אביבים - כואב את האסון הנורא הזה. אני באופן אישי לא מפסיק לחשוב עליו, זה כבר כמה לילות שאני מתעורר בבוקר מסיוטים נוראיים. האנשים שמתו הם בני העם שלי, אני אוהב אותם בכל ליבי, אני אוהב אותם בגלל מי שאני ולא למרות מי שאני, זה ככה פשוט", הוא מסכם.