"אתם זוכרים של"ג בעומר?" – ולא, לא זכרנו

תמיד לוקח לבית שלנו כמה ימים עד שהוא חוזר לעצמו מאירועי ל"ג בעומר. והפעם... כבר עבר שבוע, ורק עכשיו לעת לילה, כשכולם במיטות והבית נקי, יש קצת של הקצת של הרגשה של חוזר לעצמו.

אבל אנחנו אחרים. הכל אחרת הפעם.

והגוש הזה בגרון לא עוזב. על סף בכי כל הזמן. מדי פעם משתחרר לדמעות של ממש, לפעמים נחסם במחשבות, אבל כל הזמן שם.

איך מכילים את כל זה?

הסתירה האיומה הזו מבלבלת כל כך.

הרי זה ל"ג בעומר, יום קדוש וגבוה כל כך. רבבות אנשים לאורך דורות רבים נושעו ביום הזה, המסוגל לישועות.

אינספור תפילות נתפללו ביום הזה, ממש כאן במעלה ההר שליד הבית, והגיעו עד כסא הכבוד ופעלו. מיליוני רגליים רקדו ברחבות רשב"י לאורך השנים, וכל פעם מחדש החוויה העצומה הזו של השמחה ביחד, של האהבת ישראל היוצאת דופן הזו שפורצת וחוצה מגזרים ועדות, בכל פעם מחדש מילאה את עם ישראל ואת הלב שלי, זורמת בעורקים ומבטיחה שאכן אפשרי שזו תהיה מנת חלקנו, וזה לא חלום או דמיון.

והפעם כל זה כמו דילג מעלינו. לא היה. וכן היה חורבן. הייתה תהום פעורה.

ביום שישי שלאחר האסון, תוך כדי התארגנות לשבת עם האורחים הרבים שנשארו לשבות אצלנו (איזה מזל שנשארו! רק להיות ביחד עכשיו), מדי פעם אמרה מישהי - "אתם זוכרים של"ג בעומר היום?"

האמת שלא.

לא זכרתי של"ג בעומר, הייתי רחוקה שנות אור מתחושת הכמה-טפחים-מעל-הקרקע של ל"ג בעומר, מהחיבור שידעתי בשנים קודמות אל כוחו של הצדיק, שמזרים בי את הידיעה שאין שום חיסרון כלל בעולם.

רחוקה מתפילה מעומק הלב, שוודאי לי שבוקעת רקיעים והצדיק אוסף את מילותי ודמעותי ומעלה אותן יחד עם התעלות נשמתו.

אז היה ל"ג בעומר, או לא?

מה שכן היה מוחש בצורה ברורה בחמישי בלילה, כשהתחילו להגיע הידיעות המזוויעות על המספרים הבלתי נתפסים של ההרוגים, הוא שהשנה לצד התפילות אוסף רשב"י נשמות, שמתעלות יחד איתו ולנצח נצחים מתכללות בנשמת הצדיק ויתעלו איתו לעד, במקום שהוא ללא מילים וללא שום אמצעי חיבור אחר. לא תפילה, לא הרגש, לא דמעה. פשוט אחד מוחלט לגמרי.

אז נכון, זה מנחם אותנו כאן למטה, הידיעה הזו. אבל האובדן קשה מנשוא, הכאב מכריע.

כמו מאבק כזה, בין האמת לאמת-לאמיתה בתוכי.

ויש הפער הבלתי נתפס בין מה שעבר עלינו עד האסון, ומה שעבר מאז האסון והלאה.

ברוך השם שמזכה אותנו כבר כמה שנים לשמש את רשב"י ביום ההילולא הקדוש, ואנחנו פותחים את החצר שלנו למתחם אוהלים עבור מכרים וידידים שלא יכולים להרשות לעצמם לשכור חדר במירון, אבל כן מאוד רוצים להיות חלק ממה שקורה כאן בל"ג בעומר.

זה מתחיל מההכנות האינטנסיביות בשבועות שלפני, בהכנת החצר ומירוק הבית, בארגון ותכנון מי יתמקם איפה, ומה מתאים לכל אחד מהבאים, ובעלי והילדים וגם אני, עובדים שעות על שעות אל תוך הלילה במחשבה והתכוונות אחת - שלאורחים שיבואו יהיה נעים ונוח.

ואתה פותח את החצר שלך ואת הבית שלך, ומגיעות משפחות וגבולות הבית והפרטיות נמתחים ומתרחבים, והד' אמות שלך הופכות פתאום למקום אחר לגמרי, למרחב של יחד, שמתמלא בהשתוקקות של כל אחד ואחת לבורא, ומצטרפת לשלם הגדול מסך חלקיו, ואין אושר גדול מזה - שניתנה לנו הזכות לחלוק עם רבים אחרים את ההסתופפות בצלו של הצדיק. שבעזרת השם יזכה כל אחד מהנוכחים לרגעים ושעות של קרבת השם, להתפלל על עצמו ועל אהוביו, ומתאפשר גם לשים את הראש לנוח רגע, או להתכנס בפרטיות עם המשפחה בנחת באוהל, והשנה גם להישאר לשבת.

הכל היה מושלם כל כך ביממה וחצי שלפני.

החצר שלנו הייתה אי של שקט בתוך ההמולה של ל"ג בעומר.

מה טובו אוהליך יעקב - לכל משפחה היה התיחום שלה, עם מחיצות מבד ופינה שקטה, וגם מרחב כללי לציבור לשבת ביחד, להיפגש על כוס קפה ולשוחח, והכל ברוגע ובנעימות. וכשעליתי בערב עם הקטנים ועם עוד חברה, הייתה כזאת התרגשות ושמחה באוויר. אחרי שנה כל כך לא פשוטה לכולנו, ואחרי שבשנה שעברה היינו בודדים עד אימה בסגר בל"ג בעומר, בשעות שלפני האסון הייתה אופוריה. האוויר ברחובות מירון רטט משמחה עצומה, ואהבת ישראל, אהבת חברים, נצצה בעיני ההמון.

ברגע מסוים, כשהגענו חזרה הביתה, אמרתי למי שהיה לידי – "תשמעו, זו הצצה לימות משיח, מה שקורה כאן". ממש המילים האלה יצאו לי מהפה.

היה פשוט מושלם, לא פחות מזה.

ורגע אחרי...

תוהו ובוהו, אימה ואפוקליפסה. לא פחות מזה.

והגיעו שעות שאין בהן חפץ. של חרדה לופתת לשלום יקירינו שעדיין לא הגיעו ואין קשר איתם (איפה הבן שלי ועוד שני חברים?? למה הם לא חוזרים???), ושריקת אמבולנסים שדהרו בשיירה שלא נגמרת ליד הבית שלנו, ומה קורה שם בהר למעלה לכל הרוחות? רק שהשם ירחם...

ובעלי הלך לחפש את הבן וחזר בוכה, כי ככל שהתקרב לאזור פגש עוד ועוד אנשים, שמחפשים את... ואולי שמעת את השם בכריזה? אולי ראית?... ועבר דרך מגרש הכדורסל שהיה מלא בשולחנות ערוכים לטיש אבל ריק מאדם. כל מירון נראתה כמו נשף ענק שבבת אחת ננטש. רק המוני אנשים יושבים על המדרכות, או הולכים מפה לשם, מחפשים ודרוכים.

רעידת אדמה. כאוס.

גם אחרי שהבחור שלנו חזר, וכל האורחים חזרו (תודה לבורא עולם!), ההקלה הייתה חצויה מאוד, כי כל כך הרבה לא חזרו, וכבר היה ברור שלא יחזרו עוד.

ובימים שאחרי - התמודדות עם התקפי חרדה, עם קפיצה מכל צפירה סתמית של אמבולנס ברחוב בצפת, מפגשים עם נוער שראה מראות ועדיין לא חזר לעצמו ואיך אפשר לחזור לעצמנו בכלל? אנחנו אחרים לגמרי.

אז זו עוד סתירה שאין שום דרך ליישב אותה בעיני האמת - רגע אחד אתה במציאות של שלמות שאין דומה לה, וברגע הבא בחושך שאין לו סוף.

אך בעיני, האמת לאמיתה, בשבת שאחרי האסון בבוקר (כמה טוב שבאה שבת והעלתה אותנו, ולו לרגע, מעל המציאות הסתורה), עולה לציון, נכנסת והאולם מלא מפה לפה בנשים. חלקן ממררות בבכי, חלקן מכונסות בתפילה, וכמו חוט דק בלתי נראה מחבר בין כולנו.

חוט שארוג מכאב, מעובד בצער והלם, שזור בשותפות גורל ובתפילה - תן לנו כח להכיל את הסתירות ולקום מהשבר. עזור לנו לעמוד בזה, כי קשה מדי כאן למטה.

ומעל לראשי הנשים, מתבוננת בציון של רשב"י, נוכח כל כך בעוצמתו השקטה, פועמת ומהדהדת בחלל האולם, והבטחה אילמת מגיעה עד אלי הקטנה, והשם עדי עד כמה הרגשתי קטנה ועדיין -

הכל בסדר.

אין שום רע יורד מלמעלה, כל חלקי וחלקיקי הפאזל מונחים ממש במקומם המדויק.

הכל בסדר. סדר אלוקי נשגב מבינתנו הדלה.

זה רק נראה כאובדן, אבל באמת לאמיתה זו מלאות.

כל הסתירות מוכלות ושוכנות בשלום זו לצד זו.

זה רק נראה כמוות, אבל באמת לאמיתה אלו חיי נצח, שאין בהם דבר מלבד טוב. טוב מרווה, טוב שיש בו אך ורק מנוחה נכונה, שיודע מכאב ויגון ושכול, ובכל זאת הוא עדיין טוב מוחלט.

רק עזור לי בורא עולם, לזכור את האמת לאמיתה. לא להיכנס למאבק עם השכל הקטן והארצי שלי, כי אני מתפרקת מזה. תן בי דעת לסבול את הרחמנות שלך, ולא לנסות להבין או ליישב סתירות.

עזור לי לזכור שהכל בסדר. בבקשה.

הכותבת היא תושבת מירון.