איה קרמרמן: מתי נבין שאנחנו לא יכולים לכבות כל הזמן את הרדיו?

בשישי שעבר, עוד לפני "מודה אני", כשאני עדיין במיטה חצי ישנה, בעלי סיפר לי על האסון הנורא. איזה בום על הבוקר. אחרי בשורות קשות כל כך, ה"מודה אני" שיצא לי הגיע כבר ממקומות אחרים. לגמרי מעומקא דליבא. כששחררתי את הפלאפון ממצב טיסה נהר הודעות החל להציף את המסך. הודעות מודאגות בנוסח "איפה אתם והאם הכול בסדר?", והודעות מרגיעות בנוסח "אנחנו בסדר, לא לדאוג" מחברים שהיו שם. חברים מהעבר סימסו לשאול אם אנחנו שם ואם היינו בנקודת ההדלקה. האינסטינקט הראשוני היה להשיב ש"זו הדלקה של חסידות תולדות אהרן. לא קשור אלינו". אחרי פחות מדקה שכנראה כללה חיפוש על החסידות בוויקיפדיה הם חזרו ואמרו: "אה, זה אלה הקיצונים. לא בדיוק אתם". אולי לא בדיוק אנחנו, אבל שוב קיבלנו הוכחה שרבי שמעון אוהב ואוסף אליו את כולם.

בכל הנוגע למקרי אסון יש בתוך הנפש שני קוטבי התמודדות. שניהם נכונים, שניהם אינסטינקטיביים ולשניהם אנחנו זקוקים כדי להתמודד עם הרגעים הקשים בחיים. לצערנו המציאות הישראלית מזמנת לנו לא מעט מהרגעים הללו.

חומת הגנה מהחדשות

הקוטב הראשון הוא הקוטב המרחיק. זה הקוטב שגרם לי לנשום לרווחה כשנורית מצאה את מוישי ישן באוהל, קרוב למקום האסון, אחרי שעות של חרדה. שהבנים של ליאת והבנות של לולי בסדר. שעידו ברגע האחרון החליט לא לנסוע, שהמאירים כבר יצאו משם בחצות ושעדי חתך ישר אחרי ההדלקה של בויאן. נשימה של הקלה, כי כל מי שהכרנו יצר קשר.

אנחנו מכירים אותו היטב, כולנו אוחזים בקוטב הזה חזק, משתמשים בו כדי להגן על עצמנו. כשהוא מתעורר אנחנו מכבים את הרדיו באוטו. מכבים את עצמנו. בונים חומת הגנה. לא רוצים לשמוע עוד מילה של חדשות, לא מסוגלים להקשיב לזוועות.

לפני כמה שנים כתבתי כאן על מקרה ההתעללות בגן הילדים של כרמל מעודה. ציינתי שלדעתי כל הורה חייב לצפות בסרטונים מהמצלמות שהיו בגן כדי להתחבר למקרה ולא לפטור את עצמו במילים "לנו זה לא יקרה". כמות המיילים שקיבלתי אחרי הטור ההוא הייתה מפתיעה. למה לראות? למה להכאיב לעצמנו? אנשים ממש זעמו על עצם הרעיון. הצבתי אותם במקום שהם לא רצו להיות בו, במקום כואב. הם ניסו בכל כוחם להרחיק עצמם מהכאב, כי הוא איום ונורא מדי לכל הורה. האמת שאני מבינה אותם. אחרי הצפייה בסרטונים ישבתי בגן של הקטן שלי חודש.

זו אסכולה אחת, שדוגלת ב"עזבו אותי מלהכיל כאב של אחרים, יש לי פה מספיק בלגן לנהל". בואו נדבר בכנות. זו שיטה טובה. הישרדותית. אם נהיה פתוחים מדי להכיל את כאב העולם נקרוס מצער. זה גדול עלינו. אולי לצדיקים יש כתפיים רחבות שמעניקות להם יכולת הכלה אמיתית לכאב של אחרים. זה מה שהופך אותם לצדיקים. הבינוניים שבינינו, צנומי הכתפיים, זקוקים לצד המרחיק, המגן. זה שמאפשר לנו לקום בבוקר ולא לרצות להתחפר מתחת לשמיכה.

למות ביחד? לחיות ביחד

הקוטב השני הוא הקוטב המקרב. הוא זה שמקשר אותנו למקור האירוע. הוא זה שמעבה את החלק שלנו, את הסיפור הקטן שלנו בתוך הסיפור הגדול. הקוטב הזה הוא ששואל "איפה היית כשרבין נרצח?". הוא שגורם לנו לספר שהאחיין שלנו הולך לגן של הגננת שאיבדה את בעלה באסון. גם הוא, כמו קוטבו, נחוץ לנו. אולי אפילו יותר. אנחנו לא ששים להשתמש בו, כי אם אנחנו משתמשים בו משמע שאנחנו כבר שקועים עמוק בבוץ. הוא מתעורר כשכבר כואב לנו. הוא מתעורר אחרי שנעשה כבר החיבור, כשהרגש כבר מתערבל בבטן גם כשהמקרה רחוק ולא שייך אלינו. בגלל שזה לא הגיוני להיות נסער כל כך ממשהו שלכאורה לא שייך אלינו, נחפש את הקשר, את החיבור. כדי שנדע שלרגשות שלנו יש תוקף להיות בסערה, כדי להצדיק את מהומת הלב.

האמת היא שעם כל הרצון לשים סכי עיניים, כמו אלו ששמים על העיניים של סוסים, לא לראות ימינה ושמאלה ולחיות את חיינו הקטנים לטוב ולרע, קשה לנו להיות מנותקים. קשה לנו מהסיבה הכי מעצבנת ופשוטה שיש: השורש שלנו הוא אחד. אנחנו גוף אחד שנוצר מנשמה יחידה שהתפזרה. כשהציפורן באצבע הקטנה כואבת כל הגוף סובל. אצל ילדים רואים את זה הכי טוב. כשיש להם שריטה הכי קטנה הגוף כולו מתכנס בכאב והדעת מוסתת לחתך, מיניאטורי ככל שיהיה. גם בעם שלנו זה ככה. כשיש לנו חתך כולנו מגיבים אליו, מודעים לכאבו, זועקים את פציעתו.

אני יודעת כמה לעוס לכתוב את זה שוב ושוב, וכמה לעוס לקרוא את זה. אבל זה נכון. תמיד. כמו אמת פשוטה שנמאס לשמוע. גם כשאנחנו מתמרדים כמו בני 16 מול האמת הזאת, גם כשאנחנו בשנאת אחים מיותרת. זה לא גורע מאומה מהאמת - שאנחנו תקועים יחד. אמר הרב ישראל לאו: "אנחנו אלופים בלמות יחד. כשם שידענו כיצד למות יחד עלינו לחיות יחד, באחווה, ברעות, עלינו לעשות את זה. זה בידיים שלנו". אנחנו כואבים יחד, למרות שאנחנו משתדלים להתרחק. אנחנו בוכים יחד, למרות השוני וההסתה. מתי כבר נתחיל לחיות יחד בהבנה שאנחנו לא באמת יכולים לכבות כל הזמן את הרדיו?

הלב שלנו נמס איתכם

אני בטוחה שאת השורות הבאות אני מדבררת מפיהם של אלפי אנשים. אני מרגישה צורך לכתוב, לנחם אתכם, לנחם אותנו. אין לנו דרך להתרחק ולהרחיק את עצמנו מהכאב שלכם, להגיף חלונות ולשמור על עצמנו מכאב בלתי נתפס. הלב שלנו נמס בקרבנו בעקבות האובדן שלכם, כי הוא גם שלנו. כשחייכם נגדעו בהילולה דרשב"י גם חלק מאיתנו נלקח. אתם לא לבד. מהרחוקים ביותר, שמיד התייצבו לתת מה שהם יכולים כי הרגישו שהם חייבים לעשות משהו, ועד הקרובים ביותר שימשיכו לתת. העם שלנו הראה שכשמקלפים את הקליפות אנחנו גוף אחד. כל אחד הוא איבר שונה, בעל חשיבות ותפקוד אחרים, אבל אנחנו יחד.

אם היה ביכולתנו לקחת מכם כאב, היינו עושים זאת. לא כדי להכאיב לעצמנו, אלא כי כבר כואב לנו כאבכם. השם לקח. אולי אם נמשיך לראות את אחדות השורש והמקור השם יחזיר. ואם אנחנו מאמינים לניגון שהתנגן דקות לפני האסון - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, אני מאמין. ואז הם יחזרו. בקרוב ממש. אמן.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".