האם מטיל זהב שווה פחות כשמזלזלים בו?

היי, שלום לכם קוראים וקוראות יקרים. כאן פינחס.

אני מרגיש שכדאי שבמאמר הנוכחי אצא קצת מהמסגרת של התייחסויות שלי לקונפליקטים ובעיות ממקום זוגי, ואתן קצת מקום לזווית האישית של כל אחד מבני הזוג.

כותב לכם מלב אוהב ובאופן אישי אל כל אחד ואחת מכם. אנא קחו לתשומת ליבכם, בתקווה שאביא לשינוי חשיבה ולתועלת.

ניתן לומר בכלליות כי רובן של הבעיות בזוגיות ובכלל, בקשרים משפחתיים ובינאישיים נובעות מהצורך המוגבר שלנו בלקיחת אחריות והתמזגות עם הזולת. ואסביר.

מעצבן אותנו שהצד השני אמר משהו או עשה משהו. פוגע בנו שאדם קרוב אלינו התייחס או לא התייחס בצורה מסוימת שלא ציפינו לה. מילים שנאמרות על ידי אנשים בסביבתנו גורמות לנו להגיב רגשית כך או אחרת ולפעול פעולות שמעוררות מעגלים של חוסר נוחות, תסכול והרבה כאב לב.

הגיע הזמן לנסות להתעלות.

"להתעלות" – אין הכוונה לעבוד על המידות ולהתאפק. להתעלות יכול להיות תרגום של חוסן פנימי שנוכל אולי לבנות לעצמנו כך שבאמת נישאר שלווים ללא צורך להגיב רגשית או להיפגע ולא רק להתאפק למרות הצורך להגיב.

לא באתי לחנך. אני צעיר לימים, בעצמי עובר תהליכים, ואין בי החוצפה להתנשא. אך באתי לעורר על נושא שביכולתנו לעבוד עליו ולהצליח במעט לשפר. ובכן...

נניח כי אשתך ביזתה אותך. זו עובדה.

רגע, מי אמר שזו עובדה? תסתכל על עצמך במראה. משהו השתנה בך? נשארת אותו אדם! אתה מוצלח פחות עכשיו מאשר לפני כמה רגעים? לא. חכם פחות? לא. אלא מה? פחות מוערך על ידי אשתך. ולזה אתה קורא ביזיון.

האם כאשר אביט על מטיל זהב ואזלזל בו, הוא ייהפך לשווה פחות? ודאי שלא. אז למה השווי והערך העצמי שלי פוחת אם אשתי בחרה לזלזל בי?

"טוב, זה לא דומה", תגידו לי עכשיו. "כשהיא מזלזלת בי אמנם אני אותו אדם, אבל אני צריך ורוצה לאהוב אותה, ואי אפשר ככה".

באמת? למה אתה לא יכול להמשיך לאהוב באותה המידה כשהיא מזלזלת?

אתה נותן לה מדי הרבה כוח בידיה. היא אמרה מילים שמבטאות זלזול. אתה עדיין לא יודע שהיא לא אוהבת אותך, אתה לא יודע - אולי היא מתוסכלת ממשהו, ואמרה את זה רק כדי שתשים לב למצוקה שלה? אתה לא יודע כלום! אתה רק יודע שהיא אמרה את המילים שהיא אמרה.

כעת שים לב איך אתה מתופעל על ידה כמו בובה על חוט. היא מחליטה שהיום שלך ייראה גרוע, אז היא אומרת מילה - והיום שלך גרוע. היא מחליטה להתפייס, ואתה הופך בין רגע לשמח ומאושר.

אני מציג את זה בצורה מגוחכת, כדי שנבין משהו על עצמנו.

אנחנו שווים הרבה יותר ממילה כזו או אחרת. האהבה שלנו את בן/בת הזוג מבוססת על עולמות שלמים שמורכבים מקצת יותר מכמה מילות כעס או תסכול. חבל לנו להיסחף ולתלות את כל חיינו במצב הרוח של העומד מולנו.

כן, זה לא נעים בהחלט כאשר הצד השני כועס. זה גם מעורר בנו את הצורך לשנות את המצב. אך זה הוא! עם הרגשות שלו! זה לא יכול לדרוך עלינו! נשארנו שווים ומוערכים באותה המידה בדיוק גם אם הצד השני כרגע נמצא במערבולת כעסים!

אנחנו נפגעים, ואז לא מסוגלים לאהוב. זה גורר מעגלים שבמקרים גרועים גם מסתיימים בבית הדין לצערנו.

עכשיו תגידו לי, בהנחה שלא נפגעתם. נניח שהצלחתם להתנתק ולחזק את עצמכם עם תובנה שהשווי שלכם לא תלוי באף אחד. האם במחשבה צלולה ומנותקת מרעשי רקע אתם אוהבים כעת את שותפכם לחיים? אני מניח שאם אכן אתם חזקים, תוכלו להשיב בבטחה כי לא השתנה כלום באהבתכם מאתמול להיום.

כעת בואו ננסה להקשיב לצד השני. הוא אומר כל מיני מילים. מה אלו המילים הללו? נקשיב לרגע... "אתה... את... לא בסדר... חצוף... אתה לא...". מה תרצו לעשות כעת?

אם המילים הללו מאיימות על השלווה הפנימית שלכם, ואתם חשים מותקפים, סביר להניח שאו שתיאטמו ובכך תגררו סבב לחימה מתמשך, או שתשיבו אש ותשתדלו שהיא תהיה מספיק חזקה בשביל "להכניע" את ה"תוקף". אז תעצרו שוב, ובואו נעשה חושבים.

הצד שכנגדכם אומר / עושה / חושב מה שהוא רוצה! לא נוכל לעצור את זה.

אנחנו שווים מה שאנחנו שווים, והצד השני לא יכול להמעיט ולהוריד מהשווי הזה.

כעת נותר לנו אולי רק לשמוע את המצוקה שלו, ובאמת ובתמים לעזור! ללא מטענים רגשיים שאומרים לנו "להחזיר", וללא פגיעות. פשוט לעזור. להקשיב למצוקה ולהיות ער לרגשות של השני.

זה נשמע פשוט מידי לחלקכם, ולחלק האחר - מופרך מידי.

אנשים נפגעים וכועסים כי הם מפקידים את רגשותיהם בידי הסביבה. אנשים שמודעים לעצמם ומסוגלים להתחבר לערך הפנימי שלהם מסוגלים, גם במצבי קיצון, להישאר שלווים ולפעול מתוך אכפתיות ושיקול הדעת.

זה לא אומר שאין להם רגשות קשים. הרי אם לא היינו זקוקים לאחר לא היינו מתחתנים ולא אוהבים או רוצים בקרבתו של מאן דהוא. אך אנו יכולים לבנות את עצמנו כך שכאשר נחוש צורך או חסך מסוים נוכל לפנות ברציונל ושיקול דעת ולפתוח את רגשותינו מול האחר ללא האשמות מיותרות וללא פגיעות שעולות לנו בנפש.

היכולת הזו להישאר שליו ורגוע מול מתקפות וסערות שניתכות על חיינו מכונה בפי חלק מהחוקרים "מובחנות". לא ניכנס לעומק ההגדרה. אך נאמר כי מניסיון קליני אנשים אשר יודעים לעשות את ההבחנה הזו בין ה"אני" ל"אחר". בצורה טובה דיה, מסוגלים להתמודד בחייהם עם הרבה יותר נכונות ורצון טוב, הגיוניים יותר ופותרים בעיות בצורה מיטבית.

לכולנו יש קונפליקטים בלתי פתורים. כולנו אם רק נשב בחדר הקליניקה לא נשתוק בשעמום...

אך הדרך תהיה רצופה אהבה.

מקווה שהחומר יהיה לתועלת ואכן יעורר חשיבה...

באהבה,

פינחס הירש הוא יועץ זוגי. pini41133@gmail.com