הפצוע מהאסון במירון: "נלחמתי על כל נשימה, עד שהתעלפתי"

"הייתי שם ברגעים הקשים ביותר, ברגעים שבהם התרחש האסון הנורא", משחזר אהרון פרידמן, שנפצע באסון הכבד במירון. "הגעתי למירון נרגש ומאושר על כך שהנה אני זוכה לעלות לקבר רבי שמעון בר יוחאי לאחר שבשנה הקודמת הדבר נבצר ממני", הוא משחזר. "תחילה שקלתי את צעדי, ולבסוף החלטתי להתפלל ערבית ולאחר מכן לעלות לרחבת 'תולדות אהרון', שם התקיימה אז הדלקה חגיגית ורווית הוד".

באותן שעות נרשם עומס כבד בכל ההר. לפי הערכות המשטרה, כמאה אלף בני אדם שהו במירון ביום חמישי בלילה, מציינים בהתרגשות את יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי. אף אחד לא יכול היה להאמין מה צופן בחובו העתיד. גם לא פרידמן, שהגיע לשמחה ברחבת תולדות אהרון מהכיוון התחתון שלה – מהאזור שבו התרחש האסון הכבד. לרוע מזלו, הוא הגיע למקום בדיוק בשעת השיא של הדוחק.

"נכנסתי למסדרון, שלאחר מכן כונה 'מסדרון המוות', ומיד הרגשתי את הדוחק הכבד מכה בי. החלטתי לסוב על עקבותיי ולעזוב את המקום. יצאתי החוצה, שאפתי אוויר, אך כשיצאתי הרגשתי תחושת פספוס על כך שלא אהיה שם, באירוע המרכזי שמתרחש מדי ל"ג בעומר. חשבתי בליבי כי אומנם אצטרך קצת להצטופף, אולם מיד לאחר מכן יהיה מרווח יותר – כפי שאכן היה. אך לא יכולתי להאמין שלא אצליח לעבור את החלק הצפוף יותר. וודאי שלא יכולתי לחשוב כי בפנינו עומד כזה אסון וכי חיי יהיו בסכנה בעוד זמן קצר".

אבל זה בדיוק מה שהתרחש לאחר מכן. "נכנסתי פעם נוספת אל המסדרון והצטופפתי במקום יחד עם עוד מאות בני אדם", הוא אומר. "מהר מאוד הבנתי כי לא אצליח להמשיך עוד לצעוד שם בדוחק הכבד הזה, והחלטתי שוב לסוב על עקבותיי, הפעם מבלי כל כוונה לשוב לשם". אלא שאז כבר היה מאוחר מדי. האסון החל.

פרידמן עוצר ומבקש להבהיר כי לא ראה מחסום משטרתי לכל אורך הדרך. "באזור שבו עברתי לא היה דבר כזה", הוא מציין.

שם, בין עשרות האנשים, הוא התחיל לחשוש לחייו. "משהבנתי כי איני מצליח לשוב על עקבותיי, והדוחק רק הולך וגובר, אמרתי לעצמי: 'גורלי נחתם'". פרידמן ממשיך ומבהיר כי "אי אפשר לתאר את הדוחק ששרר במקום לאדם שלא היה שם באותם רגעים, "אולם היה זה דוחק שלא מותיר ברירות נוספות מלבד לחשוב שסיימת את תפקידך בעולם", הוא מתאר.

במקביל לדוחק שכבר שרר במסדרון העמוס, אנשים המשיכו כל הזמן לצאת מהרחבה שממעל, בשל העובדה כי האירוע עמד להסתיים. "ברגעים הללו התחלתי להבין שכבר יהיה קשה לצאת מהמקום הזה. לא ראיתי אופציה שתאפשר לחלץ אותי מתוך האנשים הרבים ששהו שם. ועדיין האמנתי שהכול יגמר בתוך מספר שניות ואצא מהמקום בשלום".

ואז הפך המקום לזירת אסון של ממש. החלו צעקות וזעקות שבר של אנשים סביבי. משמאלי עמד אדם אחד שהגן על בנו הקטן בזרועותיו וזעק זעקות שבר, ומכל הכיוונים אנשים החלו לזעוק שאינם נושמים ושיבואו להציל אותם. עד כמה שזה לא נתפס, בשלב זה כבר היה ברור שאנו בעיצומו של אסון נורא".

עוד הזדמנות אחת

פרידמן עוצר רגע לפני שהוא ממשיך. "נדחפתי אל הקיר", הוא מתאר את רגעי האסון, "אנשים לפני התחילו ליפול, ואני אחריהם. בחור לידי זעק 'אני לא נושם', ולפתע קולו נדם. המשמעות הייתה ברורה. הדוחק מסביב המשיך להיות קיצוני, וגם תחושתי".

בקור רוח הוא משחזר את הרגעים שבהם חלחלה ללבו ההבנה כי גורלו נחרץ. "היה זה פחד מצמית. ראיתי שאיני מצליח לנשום, והבנתי שיקח זמן רב עד שהסחף שמעלי ייעצר. חיי החלו לחלוף לנגד עיני. התנחמתי במצוות האחרונות שעשיתי ובליבי נפרדתי מרעייתי, ילדיי ומשפחתי. כל זאת כשאיני מצליח לנשום. כאילו משהו עוצר את קנה הנשימה שלי. המשכתי להיאבק על כל נשימה ונשימה, אך לאחר זמן קצר איבדתי את ההכרה.

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

כאשר התעורר, האסון היה עדיין בעיצומו, והוא במרכזו. " התעוררתי כשלצדי היו אנשים שכבר עברו מן העולם, והבנתי שניתנה לו עוד הזדמנות אחת משמים. בכוחות אדירים זרקתי את עצמי הצדה, כשבחסדי שמים היה שם אדם שסייע לי בכך, והצלחתי ברוך השם להיחלץ מהתופת".

ברגעים ההם, הסחף כבר נעצר, הנוכחים כולם הבינו את האסון שהתרחש, המוזיקה נעצרה ומירון החגיגית התעטפה בדריכות. למרות שרבים מהחוגגים על ההר לא יכלו לשער את ממדיו הקשים של האסון, התחושה הייתה כי ברגעים כאלו יש לשמור על דריכות וערנות כדי לאפשר לכוחות ההצלה לעשות את פעולתם במהירות הרבה. ואכן, כוחות ההצלה מיהרו לנהור אל השטח, מטפלים בפצועים ומסייעים בכיסוי הנפטרים. פרידמן עצמו טופל בזירה ופונה משם לשיזפון, משם הובהל לבית החולים זיו בצפת.

בניגוד לרבים אחרים שהתקשו להאמין לגודל האסון, כבר ברגעים שחולץ מהמקום הבין פרידמן כי באירוע הזה היו הרוגים. "לפי מה שחוויתי בעצמי ושראיתי שהתרחש סביבי ברגעים הקשים הללו – היה לי ברור כי האירוע הזה הסתיים למרבה הצער באסון כבד".

מביתו במרכז הארץ, כשהוא עדיין כאוב ובראשו עוברים הקולות של הנפטרים ברגעיהם האחרונים, אומר לנו פרידמן כי בימים שלאחר האסון הוא שמע ושומע טענות רבות כלפי הגופים השונים והמשטרה. "חשוב לי לומר, שעבורי כאדם שהיה שם במקום ההוא, ברור לחלוטין כי אין זו המשטרה, אלא יד ההשגחה והקב"ה בכבודו ובעצמו שהוביל אותנו אל המקום ההוא. ונסתרות דרכי הקל".

מקטטה לזירת אסון

"הייתי בטוח שמדובר בקטטה, וכך גם הודיעו בתחילה ברשת הקשר הפנימית שלנו", משחזר יעקב, אחד מראשוני החובשים שהגיעו לזירה, בשיחה להידברות. "גם לאחר מכן, כאשר אמרו כי מדובר באר"ן הייתי בטוח כי מדובר באירוע פשוט למדי, שכולל יותר מפצוע אחד ולכן הוא מכונה כך. אולם כשהגעתי למקום גיליתי למרבה הצער והכאב שמדובר באירוע מסוג אחר, כזה שמעולם לא הכרתי ולא התכוננתי אליו.

"בזירה מצאנו כמאתיים מטופלים, וכארבעים גופות. בעינינו המנוסות הבנו מההתחלה כי זהו המצב, והלם כבד פקד אותנו". יעקב לא היה היחידי שהלם כבד אפף אותו. "כלל הצוותים שפעלו במקום הופתעו וכמעט קרסו תחת הנטל ופרץ הרגשות שאפפו אותנו לפתע. היו אלו מראות שלא יכולנו לדמיין כי נראה במירון אי פעם: מלבד המראה המצמרר של הגופות, היו שם פצועים רבים, אנשים שלא יכלו ללכת על רגליהם, וצעירים מיוסרים שהתקשו להזיז יד או רגל. אלו מראות שלא האמנו שנמצא", הוא אומר בקול חנוק. לדבריו, "גם החובשים הוותיקים ביותר שהיו בזירה התמוטטו בעקבות המראות הקשים הללו. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן למקרה כזה".

יעקב פעל שם בזירה הקשה במשך כשעה. "ההתחלה הייתה פשוטה יחסית והיא כללה הורדת אנשים מהערימה. אולם פעילותי במקום המשיכה בהחייאות שביצעתי באנשים שהיו במצבים קשים, ולמרבה הצער גם בהבנה כי לא כל ההחייאות נועדו להצלחה. נשארתי שם למרות הקושי במשך כשעה שלמה שחלפה כמו נצח. רק כשפעילי הקודש של זק"א הגיעו למקום יכולתי לעזוב.

"מאז חזרתי לביתי, אך לא לעצמי. מאותו אסון נורא, אני שב ורואה מפעם לפעם את הקולות ואת המראות. עדיין אינני מבין כיצד אני ומשפחתי בחיים, ואילו 45 נפשות – עלו בסערה השמיימה. למזלנו יש לנו כוח אמונה רב, ובזכותו אנו יכולים להמשיך בחיינו הקודמים למרות האירוע הקשה. מכאן והלאה נקווה שנשתתף באירועים כאלו רק בתרגולים", הוא מסכם.