הקושי לשתוק. ומה בכל זאת המסקנה? הרהורים בעקבות ל"ג בעומר תשפ"א

כשמשהו בשגרה מתבלבל או משתבש - הטבע האנושי מתקומם ונכנס לפעולה. חשוב לו להבין מה קרה. מדוע. ומי אשם בכך.

מבלי להיכנס לדוגמאות, יכול כל אחד להיזכר בעשרות שכאלו, מהיום יום ומהשעה שעה. אם זה בהמתנה לאוטובוס, תור ארוך כלשהו, פקק מורט עצבים, או אפילו מטרנה שחסרה בבית.

הצורך הזה גובר עוד יותר כשמדובר באירוע משמעותי. תאונה, טרגדיה, פיגוע או מגיפה. החיישנים הפנימיים מתעוררים מידית, וחשים דחיפות לשמוע במדויק את כל הפרטים, וגם את הפרשנות, המסקנות והלקחים וכו'.

וזה קורה לנו גם כעת, בסיפור הקשה והבלתי ניתן לעיכול, של מירון. החל מהרגעים הראשונים של השמועות הקשות, ועד לרגעים אלו של כתיבת השורות וקריאתם, אנו מוצפים בהמון המון המון רעש מחריש אוזניים, מבחוץ וגם מבפנים, שדוחף בכל הכח: לדעת, להבין, להסיק, ולסגור את כל הפינות.

* * *

הרצון לדעת את הפרטים, מה בדיוק קרה – מובן ואנושי. יכולה להיות לכך משמעות מעשית, וגם אם לא, קשה לחיות בתחושה של בלתי נודע.

אבל לא מובן, ולחלוטין, מה הדחף להבין למה. ועוד יותר, מהי הלהיטות לדעת מי האשם. ואיזו תועלת תהיה בלציין את ה"כתובת שהייתה רשומה על הקיר". וכל זה – תוך כדי נשימה של האירוע. מדוע? מה הצורך בכך? מה זה מועיל ולמי?!

והתשובה: קשה, קשה לנו מאד, להרגיש חולשה. כשהשגרה זורמת והתוכניות מתקדמות לפי הקצב, יש תחושה של חוזק, ושל עניינים בשליטה. כשמשהו משתבש – התחושה היא חולשה, וכשמדובר במשהו ענק ועצמתי – החולשה אף היא עוצמתית, עד לתחושה של אבדן עשתונות.

באמצעות הניסיון להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, למה ומי אשם – אנו מנסים להחזיר לעצמנו את החוזק, היציבות והשליטה. וקשה יהיה לנו להירגע סופית עד שאכן נרגיש שהשליטה חזרה לידנו וללבנו.

* * *

אז אנשים שאינם מאמינים, ממהרים לדון מי צריך לקחת אחריות. האם היו כתובות על הקיר, האם היו מחדלים, ומי צריך לשאת באשמה. וכמובן, איך מונעים את האירוע הבא...

ויהודים מאמינים... ממהרים לדון על מה עשה ה' ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. מה המסר שה' רוצה להעביר לנו, במה צריך להתעורר, ואיזה עניין צריך לשנות, ובכך למנוע את האירוע הבא...

ואלו וגם אלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אינם שמים לב שהם בעצם מונעים מדחף פנימי בלתי נלאה, לקחת שליטה על המציאות, ולהרגיש שהיא בידיים שלנו, בגשמיות או לפחות ברוחניות.

וזו טעות. כי אין לנו שליטה על המציאות, והיא איננה בידנו, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ולכן, כל ניסיון עקר לקבל שליטה כזאת, לא תצלח, ועל כל פנים לא תהיה אמתית, וממילא גם לא נכונה.

* * *

אז מה כן?

לשתוק. לא שתיקה של עצב, לא של ייאוש, ובוודאי לא של קושיא והתרסה. אלא שתיקה של חולשה, הכנעה. שתיקה פנימית שמאחוריה הבנה שאכן כנראה אנחנו חלשים. לא הכל יכולים, וגם לא הכל מבינים. בעצם, כמעט כלום. יש מנהיג לבירה. והוא מכיר את המפה, ומנווט אותה בצורה הידועה רק לו.

ו...חשוב לא פחות – יש צדיקים. כמו רבי שמעון לדוגמא, שהם האחראים הבלעדיים על מה שקורה בטריטוריה שלהם. אם זה קורה אצלם, וכל שכן אם זה קורה ב"יום שלהם" – אז זה שלהם, ולגמרי. רבי שמעון לוקח אחריות מלאה על העניין. הוא זה שהזמין זאת, מהסיבות הידועות רק לו, והוא זה שיודע מה המטרה. ובבקשה, תנו לו את זה. הוא מספיק גדול, ויודע מה הוא עשה. 

להיות חלש ליד מישהו גדול – כמו הצדיקים המופלגים, זו לא מכה אלא מתנה. כיף להיות ילד קטן, ליד אבא כזה גדול, בטוח ורחמן – כמו רבי שמעון. כמה עלוב להיות כאילו גדול, ולנסות לנווט את החיים האישיים, המדיניים והעולמיים – בידיים הקטנות שלנו. ולעומת זאת, כמה עוצמה זה למסור זאת למי שמבין באמת.

* * *

השתיקה, מתוך חולשה והכנעה. היא השלב הראשון. השלב השני, ולא פחות חשוב, הוא לתת מקום לכאב.

העיסוק במאסיבי בלהבין, להסביר ולפרשן, ולהסיק מסקנות – חונק את מה שבאמת קורה בפנים. יש שם המון דברים, רגשות פחדים וכאבים, ואם ה' יתברך הביא לנו את זה, כנראה שהוא רוצה שנקבל את זה, ולא נברח. לא לפרשנויות גשמיות, וגם לא לפרשנויות רוחניות.

כשמדלגים על הכאב, ומנסים לעבוד רק עם המח – עלולים כמעט בוודאות למסקנות שגויות. כי אז, המחשבות והמסקנות יושבות על נתונים והקדמות מבחוץ או מהעבר, וכלל לא מעודכנים למשהו חדש שאמור להיוולד כאן.

רק כאשר ישנה שתיקה פנימית של הכנעה, ונתינת מקום לכאב – העצום, הנורא, המדמם, והבלתי נתפס – אפשר לזכות לדיבור פנימי, אישי וחדש. ואז, הוא גם יהיה אמתי.

* * *

זו איננה תיאוריה, אלא פרשה בתורה.

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה. יש לו תקדים.

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד).  

* * *

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להסיק שום מסקנות.

המסקנות העגומות של הבלתי מאמינים, הם לא פחות ממקוממות.

האסון אינו קשור בשום אופן לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו...כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל"ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו"לא תשים דמים" והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות לצערי נמנה ביניהם, יודע שזה היה משהו נקודתי, ולא קשור בכלל לכל מה שמדברים].

* * *

גם מסקנות "רוחניות" – הן בוודאי שגויות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

* * *

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל"ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר ודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל"ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז"ל), וודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז"ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה' ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את בת הקול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.