הפצוע מאחורי 'בלדה לחובש' נחשף: "שלמה אפשטיין הציל את חיי"

"הם התקדמו לאט,

הכל היה רגוע

מנגד הנהר וגומא מרשרש

פתאום רעם ברק

אחד צעק פצוע

אני כבר בא,

ענה לו החובש..."

אם גם בראשכם מתנגנות המילים המרטיטות האלו בכל שנה מחדש כשמציינים את יום ירושלים, אתם לא היחידים. כבר שנים שהשיר שנכתב על ידי המשורר דן אלמגור ובוצע בקולו העמוק של יהורם גאון, הפך לחלק מההמנון המזוהה עם שחרור ירושלים – שחרור שאמנם העניק לנו את הכותל המערבי ואת השליטה בעיר העתיקה, אך גם גבה מאתנו קרבנות לא מעטים והוביל לדרמות שנצרבו בדם ובנפש.

אלא שאם היה ניתן לחשוב עד לפני מספר שנים שהבלדה סוחטת הדמעות הזו, היא פרי דמיונו של המשורר, מסתבר כי יש דמויות אמתיות מאחורי המעשה, והן אפילו מסתובבות כאן בינינו. עם שלמה אפשטיין, החובש, כבר לא ניתן לשוחח, שכן הוא נהרג בקרב בו הקדיש את חייו למען הצלתו של הפצוע. אך הפצוע (לשעבר) עדיין מסתובב בינינו – זהו יוסף חגואל, פנסיונר כבן 75, שכאשר הוא מציג את עצמו הוא מציין: "עד היום אני עדיין במילואים בחטיבה 55. בדיוק לאחרונה עדכן אותי דובר צה"ל שכבר עשיתי יותר מ-3000 ימי מילואים, ואפילו קיבלתי לאחרונה העלאת דרגה. אני ממשיך לשרת את הצבא במגוון דרכים, לא עזבתי לרגע".

יוצאים לקרב

"מלכתחילה, בכלל לא הייתי אמור להיות באזור ירושלים", חוזר חגואל ליום הדרמטי בחייו. "כשפרצה המלחמה הייתי בדיוק חצי שנה לאחר השחרור מהצבא, ואז צירפו אותי כאיש מילואים לחטיבה 55, שזהו למעשה הגדוד הוותיק ביותר של הצנחנים. היינו יחד במשך  מספר ימי כוננות, ובכלל לא העלינו בדעתנו שאנחנו הולכים לקראת משהו גדול. החטיבה שלנו נועדה מלכתחילה לצנוח מדרום לאל עריש, כדי להוות כוחות חסימה לצבא המצרי".

אלא שהתכנית המקורית השתנתה בזמן אמת. "כשהגענו למקום גילינו שהשמיים נקיים ושהכוחות כבר עברו את אל עריש והתקדמו אל עבר התעלה. הבנו שאין טעם לצנוח שם, לכן התמקמנו בחורשות של גבעת ברנר, על יד צומת ביל"ו, והתחושה הייתה שאין הרבה מה לעשות אתנו. היינו שלושה גדודים של צנחנים במילואים, ולמעשה לא עשינו שום דבר".

באופן מעשי, מציין חגואל שהם התכוננו לקראת שהות ממושכת בגבעת ברנר. "בינתיים קיבלנו חבילות שי מילדים. חלק מאתנו התחילו לכתוב מכתבי תשובה לילדים על כל האיחולים שלהם, ואז קיבלנו הודעה בהולה על כך שעלינו לעלות לירושלים. התברר שלמרות שהיה לישראל סיכום עם הירדנים, שלא יצטרפו למלחמות, הבינו הירדנים שהצבא המצרי כבר בפאתי אשקלון ועלול להגיע מהר מאוד לתל אביב. מבחינתם זה היה הפסד שלא להצטרף למלחמה, וכך הם התחילו להפגיז את ירושלים. השאיפה שלהם הייתה לכבוש את הר הצופים שהיה מובלעת בתוך שטח ירדן, שם הוצבו כוחות שיטור ישראליים, ששמרו על ההר ועל האוניברסיטה שהייתה שם, וכן על בית החולים".

בזמן שבו הוזעקתם לירושלים, הבנתם שאתם עומדים לשחרר אותה?

"מה פתאום? ירושלים היא עיר יקרה להרבה דתות, והיה ברור שכולם יילחמו עבורה במלוא העוז. אני חושב שגם בדרגים הגבוהים ביותר לא חשבו שעומדים לשחרר את ירושלים. מה שכן הבנו באותו שלב זה שירושלים המערבית מופגזת על ידי הירדנים, ולכן אנחנו חייבים לתגבר את הכוחות שנמצאים שם. אני זוכר שביום הראשון בו הגענו היינו בסך הכל גדוד אחד, עשינו הכנות בגבעת התחמושת, כי עוד לא הייתה פקודה להיכנס לעיר העתיקה. רק ביום השני ניתנה הפקודה להיכנס לתוך העיר, אבל באותו שלב כבר הייתי בבית החולים, אחרי שנפצעתי".

"שלמה אמר: 'אל תדאג'"

כאשר עובר חגואל לספר על פציעתו, הוא לוקח נשימה עמוקה. אף על פי שחלף יותר מיובל, קשה לו עדיין להיזכר באותו קרב. "נפצעתי כשהיינו בכניסה לעיר העתיקה", הוא אומר לבסוף, "על יד מוזיאון רוקפלר, עוד לפני פריצת הגדרות. נפגעתי ברגליים ולא הייתי מסוגל לעמוד, אז פינו אותי לאחור, והצטרפתי לנקודה בה רוכזו פצועים. היו יחד אתנו חובשים שהעניקו לנו טיפול, ובסך הכל היינו בערך 70 אנשים. כנראה שהתכונה הגדולה של האמבולנסים וכלי הרכב בלטה לעיני הירדנים. הם זיהו את ההתקהלות והתחילו להפגיז באופן מדויק את המקום בו היינו. נוצרה בהלה גדולה, כולם התפזרו וניסו לתפוס מחסה. רק אני לא יכולתי להימלט, בגלל הפציעה ברגליים. אלא שיחד אתי נשאר גם אדם אחד נוסף – שלמה אפשטיין, החובש. אני זוכר שבאותו רגע נפל פגז קרוב אלינו, ואמרתי לשלמה: 'תסתלק מכאן, אין טעם ששנינו ניפגע'. שלמה אמר לי 'אל תדאג, יהיה בסדר', ובעוד אנחנו מדברים, הוא גרר אותי, הפנה את הפנים שלי לקיר, ונשכב עליי, כך שהוא מכסה אותי. 

(צילום: shutterstock)

"כמה שניות לאחר מכן נפל פגז נוסף, ומעצמת ההדף הועפנו שנינו באוויר. באותו רגע הייתי בהכרה והרגשתי כאילו שאני מרחף בעננים, הרגשתי שהגוף שלי נקרע והייתי בטוח שאני גוסס. נפלתי חזרה לקרקע, ואז, אחרי כמה שניות, הגיעו כוחות חילוץ. המשפט הראשון שאמרתי להם היה: 'יש כאן עוד אחד', אבל הם השיבו: 'אין אף אחד', כי שלמה כבר לא היה אתנו. הוא הועף רחוק יותר, וגם לאחר שנמצא - לא היה ניתן לזהותו". קולו של חגואל נשנק. "הוא הקריב את חייו למעני", הוא לוחש.

מתי הבנת שהוא לא שרד?

"כשפוניתי לבית החולים קיוויתי שגם שלמה מפונה יחד אתי, רק לאחר כמה ימים בא לבקר אותי מפקד הפלוגה וסיפר לי שהוא נהרג".

אתה הכרת את שלמה באופן אישי?

"בכלל לא. אמנם הוא היה בחטיבה שלי וחובש במחלקה שלי, אבל הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, ובכלל לא הכרנו קודם, כי זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי מילואים. שלמה טיפל לא רק בי, אלא גם בעוד חיילים פצועים אחרים, ולמעשה זה מה שהוא עשה לאורך כל הקרב. את מה שקרה בשטח, כשהוא הציל את חיי, ראו חיילים נוספים שהסתתרו, ולאחר שפרסמו את המעשה, הוענק לו על כך אות גבורה".

חגואל שותק לרגע, ואז מוסיף: "שלמה הציל את חיי פעמיים – גם בכך שטיפל בי בשטח, וגם לאחר מכן כשנשכב עליי. עד היום יש לי רסיס גדול מאחורי הלב. אם הוא רק היה משאיר אותי והולך, הפגז היה בוודאות פוגע בי ישירות".

"היום הוא יום מותי"

מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון גדול ומרגש, ובתקופה בה התאושש חגואל מפציעתו, הגיע אליו כתב של עיתון מעריב שביקש לשמוע את הסיפור מכלי ראשון. "ישבנו יחד וסיפרתי לו על נס ההצלה שלי. כשסיימנו לשוחח, הוא שאל אותי: 'יש לך תכניות לגבי ההנצחה של שלמה אפשטיין?' השבתי לו שאני בקושי בן 20, אבל בעזרת ה' כשאתחתן וייוולד לי ילד, אקרא לו בשם 'שלמה'. הכתב הגיב: 'יפה מאוד', וקם ללכת. רגע לפני שיצא מהבית עצרתי אותו ואמרתי לו: 'יש לי בקשה - אני לא מכיר את משפחתו של שלמה, אבל רוצה מאוד ליצור איתם קשר ולפגוש את ההורים כדי להודות להם'. הכתב הבטיח לי שהוא יפרסם את הבקשה הזו על גבי העיתון, וכך נפרדנו.

"בסופו של אותו שבוע הופיעה בעיתון כתבה גדולה, והכתב אכן קיים את הבטחתו כשציין בה את מה שביקשתי בנוגע למפגש עם ההורים. כבר למחרת נשמעו דפיקות על דלת הבית שלי, וכשפתחתי גיליתי אדם כבן 30, שהציג את עצמו ואמר לי: 'אני גיסו של שלמה אפשטיין, ואני בא לכאן בשליחות המשפחה. התבקשתי להעביר לך את המסר שאנו מבקשים ממך לא ליצור אתנו קשר'".

הופתעת?

"בוודאי שהופתעתי, זה היה כמו פטיש חמישה קילו על הראש. לא הבנתי למה הם לא רוצים לפגוש אותי, אבל כיבדתי אותם. מאותו יום הקפדתי בכל יום זיכרון להגיע לקברו של שלמה בהר הרצל ולקרוא שם תהילים. כך היה בשנה הראשונה ובשניה, בשלישית, וגם ברביעית ובחמישית. בכל פעם מצאתי את עצמי לבד בקבר, מתייחד עם זכרו של מציל חיי. בשנה השישית כבר הייתי נשוי ואשתי ילדה בן בדיוק יומיים לפני הזיכרון. לא ויתרתי על העלייה לקבר, ומיד לאחר ששחררתי את אשתי מבית היולדות – נסעתי להר הרצל. באותה פעם גיליתי על יד הקבר שתי נשים עם נער צעיר, ושמעתי שהן מספרות לו על איך ששלמה נהרג תוך כדי מסירת חייו למען האחר. כשסיימו את הסיפור, פניתי אליהן ושאלתי איך הן קשורות לשלמה, והן השיבו שהן בנות דודות שלו. הצגתי את עצמי וגם סיפרתי שאני מגיע מבית היולדות לאחר שנולד לי בן, ויש לי בקשה – אני רוצה להזמין את אבא של שלמה לברית, כדי שיהיה הסנדק. הן כנראה ידעו שהמשפחה מתקשה להכיל את האסון, ולכן הציעו שאשאיר להן מספר טלפון והן יראו מה אפשר לעשות. ובאמת, לקראת סופו של יום הזיכרון, יצרו איתי קשר והודיעו לי: 'המשפחה של שלמה תגיע לברית'.

"הברית היה מרגש מאוד", נזכר חגואל, "אבא של שלמה אכן היה הסנדק, וכמובן שהשם שהענקנו לתינוק היה 'שלמה'. כך נוצר הקשר הישיר שלי עם המשפחה וזה ריגש אותי מאוד. אני אסיר  תודה לשלמה עד יומי האחרון".

להנציח את שלמה

למי ששאל את עצמו באיזה שלב נולדה 'בלדה לחובש', מסביר חגואל כי למעשה ראשיתה של הבלדה הייתה עוד לפני מלחמת ששת הימים. "בדיוק שנה לפני המלחמה נערך פסטיבל בירושלים, והשיר של דן אלמגור 'ירושלים של זהב' זכה במקום הראשון. מאותו יום הוא הפך להמנון, וכשעלינו לירושלים באוטובוסים כדי להילחם – שרנו אותו.

"שנה לאחר מכן, בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, היו פניות רבות לאלמגור, בבקשה לכתוב שיר נוסף בסגנון 'ירושלים של זהב'. הוא חיפש אצלו במגרות ומצא את הבלדה הזו שכבר הייתה כתובה, אך בהשראת הסיפור שלנו הוא ערך בה שינויים מסוימים, כמו למשל את הפנייה שלי לחובש בה אני מבקש ממנו להציל את עצמו, ואיך שהוא מרגיע אותי 'הכל יהיה בסדר'. אחרי שהשיר פורסם היו דיבורים רבים על כך שהוא נכתב עליי, אבל אף פעם לא שמעתי זאת באופן רשמי, כי לא דיברתי עם אלמגור ולא שמעתי ממנו דבר.

"ידוע לי", מוסיף חגואל, "שבהמשך הפריע למשפחת אפשטיין ששרים את השיר הזה לעתים קרובות מידי, והיא יצרה קשר עם המלחין אפי נצר, וביקשה שלא להשמיע אותו ללא סיבה מיוחדת. המבוגרים בינינו בוודאי זוכרים שבתחילה השיר הושמע ברדיו לעתים קרובות מאוד, אך אחר כך הפסיקו להשתמש בו, והשמיעו אותו רק בימי זיכרון ובעיתויים מיוחדים".

רק לפני מספר שנים הבין חגואל באופן וודאי שהשיר נכתב עליו. "הייתה תכנית רדיו כלשהי, בה הזמינו אותי לירושלים והפגישו אותי עם דן אלמגור ועם אחות של שלמה אפשטיין. באותו אירוע סיפר לנו אלמגור שהשיר אמנם לא נכתב עלינו במקור, אך הוא הותאם למקרה שלנו, ולאחר מכן הוא בהחלט מתייחס לסיפורו מעורר ההשראה של שלמה".

מאז אותו יום רואה לעצמו חגואל כשליחות להסתובב בין בתי ספר, יחידות צבאיות, תיכונים ולהגיע לכל מקום שמזמינים אותו, כדי לספר את סיפורו. "אני רואה בכך חשיבות ושליחות. זוהי לדעתי ההנצחה הטובה ביותר שיכולה להיות לשלמה אפשטיין ז"ל – להעביר לדור הצעיר את המסר שלא עוזבים חבר בשטח ולא מפקירים אותו לעולם".