טורים אישיים - כללי
"העיירה בוערת": מדוע אסור להצדיק או לנסות ולהסביר את הטרור הערבי ברמלה ולוד
בימים האחרונים מתרחשים אירועי טרור חמורים בלוד עיר הולדתי. פוגרומים שמזכירים את ליל הבדולח והתנהגות מסוכנת של המון מוסת ופרוע. לצערי יש כאלו המנסים לתת לכך לגיטימציה בטענות שונות
- אורית גרוסקוט
- פורסם א' סיון התשפ"א |עודכן
לוד (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)
כתושבת לוד לשעבר, אני עוקבת בחרדה ובפחד גדול אחרי המתרחש בעיר. מול קולות הגינוי כנגד הפיגועים והפוגרומים בעיר, שמעתי לצערי כאלו שמנסים להגן ולהצדיק את מעשי הטרור הערבי ברמלה ולוד בטענת "קיפוח מגזרי", תקציבים דלים וחוסר תשתיות. לענ"ד, אין טענה מגוחכת יותר.
נניח שיש אמת בטענת ה"קיפוח התקציבי". נניח שהתקציבים נמוכים מתקציבים המופנים למגזרים אחרים. האם זו סיבה לפרעות ומעשי שנאה? לא שורפים בית כנסת כי "אין תקציבים" או כי "אנחנו מגזר מקופח". שריפת בית כנסת היא אך ורק שנאה אנטישמית. לא זכור לי שהלכתי ושרפתי מסגד או קוראן כשהרגשתי מקופחת מול תקציבי הענק שמופנים לתשתיות ולטיפוח שכונות לא חרדיות, ולמופעי תרבות אליהם לא אגיע.
גרתי בלוד עד גיל 20. גדלתי בעיר מעורבת. למדנו איתם בבית הספר הרבה לפני שזה הפך למשהו נאור שיש להתהדר בו. זו פשוט היתה המציאות. כשהם רצו חינוך טוב, הם באו לבתי הספר היהודים, חלקו איתנו את ספסל התיכון. כעבור מספר שנים, כשכבר לא גרתי בעיר, הופתעתי לגלות שגם גני הילדים היהודים מעורבים, וגם בתי הספר היסודיים. אין הפרדה בחינוך חילוני. מבלי להיכנס לסוגיה של "טוב או לא טוב". מתארת לכם מציאות. נכון לשנת 2021, גן ילדים ממלכתי ברמלה או לוד יכול להכיל 23 ילדים ערבים ועוד 7 יהודים. הגן מוגדר גן יהודי במדינת ישראל. לומדים בו על חגים, קבלת שבת ועורכים סדר פסח עם קריאת הגדה. מופתעים? זאת המציאות בעיר מעורבת. היא מורכבת, היא מוזרה, אך היא מציאות קיימת.
גם מבחינת שילוב האוכלוסייה, ההפרדה כבר מזמן לא קיימת. שכונות מעורבות מרובות יותר משכונות נפרדות. עובדי עירייה, סופר פארם, חנויות בגדים ונעלים, קופת חולים וכל מוסד עירוני קיים, הם סמל לדו קיום במלוא מובן המילה. כולם זה לצד זה. ואני שואלת: על איזו אפליה הם מדברים? בהנחה שהאפליה היא תקציבית, האם זו סיבה ללכת ולנפץ את מבנה העירייה ולהשליט טרור ברחובות? האם זו סיבה לנסות לרצוח? לא זכורים לי חרדים שהלכו ושרפו קוראן כשהתקציבים לבתי הספר שלנו גבלו בבדיחה לא משעשעת. בואו תראו את בית הספר החרדי בו לומדת הבת שלי, ותבינו מה זה "קיפוח תקציבי". בואו תראו את גני הילדים הירושלמים של המגזר החרדי ברוב עליבותם. האם זה גרם לנו חלילה לצאת ולזרוק אבנים על בתים? לנסות לרצוח?
(צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)
התשובה ברורה: הטרור הערבי הוא לא תוצאה של קיפוח ותחושת מסכנות. מי מהם שרוצה להתקדם - עושה זאת, ונעזר בתקציבים הקיימים, חלקם אף מוגדלים ומוגדרים כ"תקציבים לבני מיעוטים". יעידו על כך אלפי הרוקחים, הרופאים ושאר בעלי מקצוע שלמדו לתעודה כאן במדינת ישראל, לצד תלמידים יהודים. ברור גם שלא מדובר בכל המגזר הערבי. חשוב לי להדגיש נקודה זו, כי זכיתי לראות לאורך שנים דו קיום אפשרי. חלק גדול מאוכלוסיית רמלה ולוד הערבית פשוט רוצה לחיות, לעבוד ולגדל את ילדיו בשקט.
אך מה לעשות, ולהמון המוסת יש מנהיגים רופסים, מלאי שנאה, שמעודדים מעשי אלימות בלי בושה?! ומה לעשות וגם לנו יש מנהיגים רופסים שלא מוכנים לנהוג ביד קשה מול הפורעים, ונותנים למנהיגי הטרור במה מכובדת?
אין במאמר זה, חלילה, לעודד שנאה. אחרי שאחרון הפורעים יטופל ביד קשה, צריך לענ"ד להמשיך ולעשות מאמצים על מנת שכל תושבי העיר יחיו בשלום זה לצד זה. יחד עם זאת, יש כאן קריאת התעוררות לכל אלו שמגנים על עם אחר בטענת קיפוח, ולא רואים את הנעשה מתחת לאפם.