הציור הסוריאליסטי: שמים, אנוכי, וקטיושות המפרידות בינינו

אתמול נסעתי בדרך לפגישה חשובה. לפני צומת מסובים הבחנתי ב"כוכבים נופלים". האמת, בתמימות של רגע חשבתי לעצמי - "איזה זיקוקים יפים... מעניין לכבוד מה האירוע". טרם שמעתי את האזעקה, משום שחלונות רכבי היו סגורים, ובשטח פתוח - הקול נשמע פחות. רק כשראיתי מכוניות עוצרות בצדי דרכים, הבנתי שאלו כנראה לא היו זיקוקים או כוכבים נופלים. נעצרתי, ולא האמנתי,  מטח קטיושות נורה מעל לראשי.

ולהלן הציור הסוריאליסטי: שמים, אנוכי, וקטיושות המפרידות בינינו.

מעניין מה הקטיושות מסמלות בחיים. אותן מחשבות המפרידות ביני לבין השמים, ביני לבין ה', אותן מחשבות / פעולות / רגשות מחלישים, שלא מקדמים. תוקעים ולא מאפשרים.

הטלפון צלצל - אך לא יכלתי לענות מרוב הלם.

הם הגיעו כבר למרכז? וככה - כל כך הרבה? אולי 100 "זיקוקים" בו זמנית ראיתי מעל לראשי, ו"בומים" חזקים יותר או חזקים פחות נשמעים מכל עבר, כאילו השמים מתפרקים מעליך.

רגע, ככה תושבי הדרום חיים ביום יום? פתאום כשזה מעל לראשי, התמונה מצטיירת אחרת.

הטלפון צלצל - לא יכלתי להרים מרוב הלם.

יצאתי מרכבי. המון אנשים צילמו, תיעדו, ואני - התכנסתי בתוך עצמי.

מיד נזכרתי ב-45 הקדושים והטהורים שנהרגו ביום כה שמח. הרי הכל קשור בהכל, הקורונה, אח"כ האסון הנורא והבלתי נתפס - וכעת?

מיד נזכרתי במכתב של הרבי, שהצליח לנחם קמעה: "ישנם נשמות טהורות כל כך שה' יתברך רוצה שיהיו בשמים, לאחר שהשלימו שליחותם בארץ והגנו על בני ישראל היושבים בארץ ישראל, ובשמים הם ממליצים טוב על כל הקרובים אליהם ובפרט על הילדים" (אג"ק, כ"ט, קי"ט).

הם הסכימו לעלות למעלה ולהיות הכי קרובים לשכינה, כדי להציל אותנו, פה בארץ.

מי יודע כמה יכלנו לספוג אילולי אותם קרבנות קדושים וטהורים שעשו זאת למעננו.

בדיוק כמו לאחר המקרה עם שלשת הנערים, לאחר התפילות הרבות והאחדות האדירה בעם עד שמצאו אותם... גם הם - קדושי עליון, וגם לאחר מכן פרצה "סערה" - ומי יודע אם כל התפילות שהתפללנו עליהם - בעצם עזרו לנו... כלומר התפללנו על עצמינו מבלי שידענו.

אין תפילה ששבה ריקם. כל תפילה מחזקת ורוקמת - קרע אחר בעם, מגנה עלינו, עוטפת אותנו ברחמים ומורידה עוד אור אלוקי.

שנמשיך להתפלל, ונראה ישועות בקרוב, עד לישועה הנצחית - הגאולה האמיתית והשלמה, שתכף ומיד ממש נזכה לחזות בנועם ה'.

בצפייה לגאולה יותר מתמיד.