שליח חב"ד במומבאי: "בתי החולים קורסים, אנשים מתים באמבולנסים"

בעוד שבישראל נפרדו כמעט לגמרי מהקורונה, הופכת הודו לשיאנית עולמית בהידבקות בנגיף. בימים האחרונים דווח על כך שמספר הנדבקים טיפס ל-24.34 מיליון, ומניין הקורבנות הגיע ל-254,197. "אף אחד לא מרגיש שרואים כאן את הסוף", אומר ל'הידברות' ישראל קוזלובסקי, שליח חב"ד בעיר מומבאי. "להיפך, מדברים כל הזמן על כך שגל הקורונה אצלנו עלול רק להחמיר. יש שמועות על כך שהמספרים האמתיים של החולים והמתים גבוהים בהרבה מאלו שמפורסמים, אולי אפילו פי עשרה".

החשש הוא גדול, וכשליח חב"ד המעורה במצב וגם מתריע עליו לפני הקהילה היהודית, הוא אומר: "ברור לכולנו שלבתי החולים אין שום כוח להתמודד עם חולים נוספים – אין לנו מיטות אשפוז וחמצן, יש אנשים רבים שמתים באמבולנסים או בהמתנה לאשפוז. הקריסה היא מוחלטת".

העיר מומבאי בה הוא מתגורר נחשבת לבירה הכלכלית של הודו. "אבל בימים אלו יש גם קריסה כלכלית גדולה", מציין קוזלובסקי. "המצב נורא. מי שלא נמצא כאן לא יכול אפילו לדמיין".

חלבן, חזן וקברן

לאורך כל השיחה עם קוזלובסקי, נשמעים ברקע קרקורי תרנגולות. "אנחנו בדיוק באמצע שחיטה", הוא אומר באגביות. "התחלנו בה אתמול, אנחנו ממשיכים היום ולקראת הערב אנו מצפים שיהיו לנו 200 עופות כשרים, בשביל כל הקהילה".

כשיסיים עם השחיטה הוא יעבור לחליבת הפרות. "בשבוע הבא יחול חג השבועות, ואנו צריכים להיערך עם כמות מספקת של חלב", הוא מסביר.

מבחינתו העיסוק בחליבה ובשחיטה הוא חלק מהחיים. כשליח חב"ד בעיר שאין בה שום תשתית יהודית, מוצא את עצמו קוזלובסקי כשהוא נדרש לשמש במגוון מקצועות בו זמנית. "אני לא רק שוחט וחלבן, אלא גם חזן, מלווה חולים בבתי רפואה וגם איש חברה קדישא בעת הצורך. אנחנו לא משופעים בכוח אדם יהודי, אז אנו נדרשים לעשות הכל בעצמנו, בפרט בתקופה זו כשאין לנו שום כוח עזר שיכול להגיע מהארץ".

המגורים במומבאי בתשע השנים האחרונות, יחד עם אשתו וששת ילדיו, מזמנים לו לא מעט התמודדויות, אלא שכעת, לאור הקורונה שמתפשטת במדינה במהירות הבזק - הוא מוצא את עצמו באתגרים שלא שיער מעולם.

ישראל קוזלובסקי ומשפחתו

למעשה, משפחת קוזלובסקי ממלאת את מקומם של השליחים גבי ורבקי הולצברג הי"ד שנרצחו בפיגוע הטרור המחריד שארע לפני 14 שנים. אחריהם היו שליחים נוספים במשך שנתיים וחצי, ואז הגיעו הקוזולובסקים. "השליחות שלנו במומבאי היא משולשת", הוא מסביר, "עד לשנה וחצי האחרונות, לפני שהתפרצה הקורונה, הגיעו אלינו הרבה מאוד תיירים ומטיילים שבעיקר חיפשו מסעדה כשרה, חלקם רצו גם תפילות במניין. בנוסף היו אנשי עסקים יהודיים שבאו בקביעות, וכן את הקהילה היהודית שמתגוררת כאן ומונה כ-3000 יהודים.

"אנחנו מציעים תפילות במניין, אירוח ועזרה, מקווה טהרה, אירוח מטיילים ושיעורי תורה לגברים ולנשים. אבל האתגר האמתי שלנו הוא המסגרת החינוכית. כי כשהגענו לכאן היו אמנם בתי ספר השייכים לעמותות יהודיות, אך לא היו בהם כמעט תלמידים. כי הלימודים לא היו ברמה גבוהה כדי שהורים ישלחו לשם את ילדיהם. לכן אחד הדברים הראשונים שעשינו במומבאי היה פתיחת בית ספר. נכון להיום מספר התלמידים נע בין 25 ל-40, כאשר הוא משתנה משנה לשנה. כמובן שגם ילדינו נמנים על התלמידים".

מעבר לזה מארגנים בני הזוג פעילות חינוכית מידי יום ראשון ומחנות קיץ לילדים, אירועים לצעירים ועוד ועוד. "אנחנו יודעים שתיירים שמגיעים להודו ואנשי עסקים, בודקים דבר ראשון מה הכתובת של בית חב"ד ומה מספר הטלפון של המסעדה. אנו שמחים להיות שגרירות וקונסוליה לכל עניין יהודי", הוא מציין.

מתגעגעים לשגרה

אלא שכאמור, בימים אלו השתנתה הפעילות שלהם לבלי הכר. "קודם כל אנו נאלצים ללמוד להסתפק במועט של המועט", אומר קוזלובסקי. "בזמני שגרה הורגלנו לכך שיש אנשי עסקים שמגיעים לכאן מהארץ ומביאים לנו מזוודות מלאות במזון ובמוצרים כשרים. אבל בשנה וחצי האחרונות אין בכלל טיסות, אז נאלצנו להתרגל למציאות החדשה. זה לא קל, אבל אנחנו לומדים לייצר כל דבר בעצמנו. אם אין אבקת אפייה ואין שוקולד לבישול, אז מכינים עוגות מקמח, סוכר ומים. אפילו פיצה אפשר לייצר לבד. אשתי מומחית בכך.

"דבר נוסף שנאלצנו לוותר עליו בשנה האחרונה הוא הביקור בארץ. מאז שהגענו לכאן הקפדנו להגיע עם הילדים פעם בשנה לארץ, כדי להתעדכן, להיפגש, להחליף כוח, וכמובן לאבזר את עצמנו במוצרים שונים. זה כמובן לא קרה בשנה האחרונה, אך בהשגחה פרטית נפגשנו עם כל בני המשפחה בדיוק ערב הקורונה. זה היה אחרי שנים ארוכות שלא נפגשנו, שכן האחים שלי מתגוררים בשליחות בכל מיני מקומות ברחבי העולם וכמעט אין סיכוי למפגש משפחתי של כולם. הפעם בסייעתא דשמיא זה קרה, וזה נתן לנו כוח לכל השנה וחצי האחרונות. כולל תקופה בה אשתי ילדה, בדיוק בזמן העמוס ביותר בבית חב"ד, בעיצומה של הקורונה".

יש אצלכם סגר בימים אלו?

קוזלובסקי צוחק באירוניה. "סגר? זה בכלל לא רלוונטי, כי האנשים כאן לא יצייתו לו. הודו היא לא מדינה סוציאלית, לכן לא מקבלים אצלנו קצבאות ילדים או חל"ת ותשלומים של ביטוח לאומי. אנשים יודעים שברגע שהם יהיו בבית בלי לצאת לעבודה הם ימותו מרעב, אז הם מעדיפים להסתכן בהידבקות במגיפה, העיקר שיוכלו להביא עוד קצת אורז.

"בכלל", הוא מוסיף, "מי שלא היה בהודו לא יכול להבין איך היא נראית, כי המוח המערבי פשוט לא יכול לתאר ולהכיל זאת. הודו מכילה דתות שונות והיא נחשבת פדרציה של הרבה מדינות, כשכולן יחד שקועות בעוני מחפיר. כשמדברים על עוני, הכוונה לא של 'אמא הבטחת לנו עוף לשבת', אלא שבן אדם הולך לישון בלי שהוא יודע מה יאכל מחר בבוקר. שלא לדבר על חשמל או מים שכלל לא קיימים ברבים מן האזורים. עכשיו תקחו את התנאים האלו, תוסיפו עליהם זוהמה וחוסר ניקיון מינימאלי, ותחשבו מה קורה בזמן שיש נגיף ברחובות. הרי זה עובר כמו רוח".

אז איך אתם מתמודדים?

"האמת היא שאת הגלים הראשונים של הקורונה כמעט לא הרגשנו. אמנם אנחנו, כאנשי ציבור, לקחנו על עצמנו את האחריות והזהרנו את האנשים שסביבנו, אך די מהר הפסיקו כולם להתייחס לאזהרות. חלו אצלנו, אך זה בכלל לא היה נושא והמשיכו לעשות הכל כרגיל.

"אלא שעכשיו הגיע גל נוסף, עם מוטציה שמדבקת פי כמה וכמה, והכמויות של החולים והמתים הן אינסופיות. אני משתדל לא לצאת לרחוב, אבל בכל מקום שאני מסתובב יש שלטים על בתי קורונה מבודדים, יש אמבולנסים שמפנים חולים לבתי החולים שממילא מלאים ולא מקבלים אותם, אין מכונות הנשמה, אין מחוללי חמצן. זה לא רק בגלל שבתי החולם שלנו לא מפותחים, אלא כי גם אין שום מדינה מפותחת בעולם שיכולה להתמודד עם מספרים כמו שיש אצלנו. הבנתי שהמספרים מדברים על מאות אלפי נדבקים ביום, ואלפים רבים שמתים מידי יום. מטיילים כבר מזמן לא מגיעים לכאן, גם אנשי עסקים לא, כי אין טיסות. המחירים של מוצרי המזון מזנקים, והעוני גובר מיום ליום".  

אתם חוששים מהידבקות?

"אשתי כבר חלתה בסיבוב הראשון של הקורונה. זה היה לפני הלידה וחששנו מאוד, אבל ברוך ה' הכל עבר בשלום. אני בהחלט חושש לי ולילדים, ולכן אנו כמעט לא יוצאים בימים אלו מהבית, אבל לצאת לחליבה או לשחיטה אני חייב. אין ברירה אחרת".

יש לכם מחסור באוכל?

"אין מחסור באוכל עדיין, אם כי לא מן הנמנע שבקרוב מאוד יהיה. בינתיים יש מחסור בעיקר במוצרי מזון, ואנו מתבססים על המינימום בלבד. לצערי גם המסעדה סגורה כעת ואי אפשר לבוא לאכול בה, אבל אנחנו ממשיכים לספק מזון כשר למי שצריך, כי אנו המקום היחיד בעיר שמציע מזון כשר. אי אפשר להשאיר אנשים בלי  מענה".

הקושי הגדול, לדבריו, הוא בעיקר כלכלי. "הפעילות שלנו נשענת ב-100% על תרומות שמגיעות מאנשים מזדמנים, וכעת לא מזדמנים לכאן בכלל אנשים. יש גם צער על כך שהפעילות היומיומית שלנו הופסקה כמעט לחלוטין. כך למשל סעודות השבת שלנו בהן אירחנו בדרך כלל בין 40 ל-100 איש הפכו למצומצמות ומשפחתיות בלבד. בתחילה זה היה נפלא, הילדים כל כך נהנו מכך שיש להם את אבא ואמא, והם יכולים לשוחח איתם על פרשת שבוע ולספר סיפורים, ולא לדאוג כל הזמן רק לאורחים. אבל לאחר מכן התחלנו להתגעגע לצורת החיים ה'נורמלית' שהייתה לנו קודם. אנחנו ממש מחכים לרגע בו נוכל לחזור לפעילות מלאה, כמו בעבר".

קוזלובסקי מציין כי לצערו יש ירידה משמעותית ביותר בהיקף הפעילות שלהם. "אמנם יש לנו הרבה יותר פעילות בנושא של הצלת חיים וכן בתמיכה כלכלית במשפחות הקהילה, שהן ממש קורסות, אבל הפעילות הרגילה והסדירה שלנו הסיקה כמעט לגמרי. לצערי גם נפטרים כאן כל הזמן אנשים מהקהילה, ורק לאחרונה נפטרו ארבעה אנשים מהמעגל הקרוב אלינו. החשש כל הזמן הוא מכך שהמספרים יעלו, וכן שאנשים לא יקבלו מענה בבתי חולים, כפי שאנו רואים שקורה כבר כעת".

אתם לא חושבים לבוא לארץ, עד יעבור זעם?

"בשלב זה איננו חושבים על כך", הוא משיב בביטחון, "נשלחנו לשליחות ונחזור לארץ רק כשהיא תסתיים. כמובן שאנו מתייעצים כל הזמן, ואנו לא חושבים למסור את נפשנו כדי להישאר במומבאי". הוא עוצר לרגע, וקרקורי התרנגולות נשמעים מאחוריו, מעידים כי ידיו עמוסות בעשייה. "כל עוד יש כאן יהודים ואנו יכולים להמשיך בשליחות – אנחנו ממשיכים. ברוך ה' יש לנו שמירה מדהימה של הקב"ה, והוא לא שוכח אותנו".